במצב רגיל, אנס קאנטר – או בשמו החדש פרידום – לא היה אמור לבקר כעת בישראל. "אני מניח שהייתי עכשיו בבית, עובד בצורה חזקה לקראת העונה החדשה ב-NBA, מרים הרבה משקולות ומתאמן במגרש", הוא אומר בריאיון לספורט1. "חלון הפרי-אייג'נסי נפתח לפני חודש, ובמצב עניינים נורמלי כבר הייתי מקבל לא מעט הצעות. הקיץ לא קיבלתי אפילו הצעה אחת".
קאנטר, בן 30, הגיע ארצה כאורח העמותה האמריקאית בני ציון. אתמול (ראשון) ביקר ביד ושם, נפגש עם ילדים ישראלים ופלסטינים במחנה כדורסל והערב יטייל בחיפה ויקיים ארוחת ערב חגיגית עם יעל ארד ועומרי כספי. הטורקי – שעמד על ממוצעים של 11.2 נקודות ו-7.8 ריבאונדים ב-11 עונות ב-NBA, והשתכר יותר מ-102 מיליון דולר במהלך הקריירה – הוגדר לא פעם כ"כדורסלן החשוב בעולם" משום שיצא באומץ נגד משטרו של רג'פ טאיפ ארדואן בטורקיה; אלא שכעת, לפחות בעיניים אמריקאיות, נראה שהוא הלך צעד אחד רחוק מדי.
– למה שום קבוצה לא רוצה בך?
"כי בחודשים האחרונים התבטאתי נגד מה שקורה בסין", מסביר השחקן, ומתכוון לציוץ שבו הביע תמיכה בטיבט – וגרם לכך שהסינים הפסיקו בתגובה לשדר את משחקי קבוצתו בעונה החולפת, בוסטון סלטיקס. "שמע, השוק הסיני הוא חלק משמעותי מהביזנס ב-NBA. אז יאפשרו לך לדבר בחופשיות על מה שאתה רוצה, עד שזה פוגע להם בכיס. ברגע שתעשה את זה, יחתכו אותך. זה עצוב מאוד, ולא מתקבל על הדעת".
– שילמת מחיר עצום על הבעת דעותיך הפוליטיות.
"ידעתי מראש שאשלם את המחיר הזה, ואני לא מתחרט על כלום. הדברים האלה גדולים יותר ממני, גדולים מה-NBA וגדולים מהכדורסל. בזמן שאני מכדרר באמריקה, אנשים נהרגים בכל רחבי העולם או שכולאים ומענים אותם בבתי הסוהר. אם זה הקורבן שאני צריך להקריב, אני מוכן לחיות עם זה".
קאנטר, מוסלמי מאמין, נולד בשוויץ להורים טורקים בזמן שאביו למד רפואה באוניברסיטת ציריך, וגדל בעיר ואן שבמזרח טורקיה. בגיל 16 הספיק להופיע ארבע פעמים במדי פנרבחצ'ה ביורוליג, ואמור היה לעבור לאוניברסיטת קנטאקי, אבל אז התברר שקיבל כספים כטובת הנאה ונאסר עליו להופיע בליגת המכללות – כמי שכבר נחשב מקצוען. זה לא מנע ממנו להיבחר כעבור שנתיים במקום השלישי בדראפט 2011 ולשחק ב-NBA עד תחילת השנה הנוכחית.
ניכר שהוא נהנה בישראל. "זאת הפעם הראשונה שלי כאן, וקיבלו אותי בצורה חמה. זאת ארץ קדושה ויפהפייה, עם אוכל טעים במיוחד. אני רק כמה ימים כאן, והספקתי לנסות כמעט הכל: אכלתי שקשוקה ודגים, ואני יכול לאכול פיצה, כי הגבינה כשרה. למדתי להגיד בעברית 'תודה רבה', ו'שלוש עשרה', שזה מספר הגופייה שלי. 'שלום' ידעתי להגיד גם קודם. הביקור הזה ממש פקח את עיניי".
– אני רוצה לשאול אותך על הבית, אבל אני לא בטוח איזה מקום הוא ביתך.
"שאלה טובה. הלוואי שיכולתי לענות לך שטורקיה היא ביתי, רק שאני כבר לא בטוח שאני יכול להגדיר אותה כך. הייתי שם בפעם האחרונה ב-2015, ומאז לא פגשתי את משפחתי. זה כואב מאוד. האנשים הקרובים לי ביותר שילמו מחיר נורא. אבא שלי היה בכלא, זרקו את אחי מהקבוצה שבה שיחק, אחותי הלכה ללמוד רפואה ולא מוצאת עבודה. השלטונות אמרו שיעזבו אותם, אבל זה לא נכון. אילצו אותם להוציא הודעה שבה הם מתכחשים אליי, הוציאו את מכשירי החשמל מהבית שלהם. אפילו לקחו להם את הדרכונים, כך שהם גם לא יכולים לעזוב את טורקיה. אני בקשר עם אחי, שמשחק בקבוצות זרות, ודרכו אני מתעדכן ושומע מה קורה עם שאר בני המשפחה".
– קרם שיחק העונה עם שלאסק ורוצלאב, ואף התארח אצל טורק טלקום אנקרה במסגרת היורוקאפ. איך הביקור הזה עבר עליו?
"ברור שלא ייקחו שחקן יורוקאפ כבן ערובה, כי זה יעשה נזק אדיר, אז הכל עבר בשלום. בגלל שצברנו הרבה כוח תקשורתי באמריקה, ברשתות ודרך כל מיני מפורסמים, כל דבר שקורה מקבל מיד חשיפה. קרם לא אמור להיות קשור לסיפור הזה, כי הוא מעולם לא התבטא על מה שקורה בטורקיה. אבל לפני שנתיים הוא שיחק עם בדאלונה נגד דרושפאקה, ואחד השחקנים שהוא חבר שלי סיפר שבחדר ההלבשה דיברו לפני המשחק והחליטו לא ללחוץ את היד לאח של אנס קאנטר. בסיום, כל אחד מהאמריקאים לחץ את ידו, והטורקים לא. דיברתי עם קרם, והוא היה עצוב. הוא לא ידע איך לקבל את זה".
– מתי הוצת בך הניצוץ הפוליטי?
"הייתי בן שמונה. זו הייתה תקופה קשה מבחינה פוליטית בטורקיה, ויום אחד ירדתי לשחק עם חברים. חזיתי שם באחד המראות המטורפים בחיי: שרפו שם דגלי ישראל וארה"ב, אמרו לי לשנוא את היהודים והאמריקאים, לקרוא ליהודים שטן. חזרתי הביתה וסיפרתי לאמא שלי על זה. היא ענתה: 'אני לא אגיד לך מה לעשות, אבל אל תשנא אף אחד לפני שתכיר אותו'. כשהלכתי לשחק בארה"ב, גיליתי שהאנשים שם כל כך נחמדים וחביבים. פגשתי יהודים בפעם הראשונה, ולקחו אותי לארוחת שבת. אני זוכר ששאלתי אותם אם יש להם שורשים טורקיים, כי אנחנו דומים כל כך".
– אתה סופג לא מעט נאצות ואיומים בתגובות ברשתות החברתיות.
"אני לא עונה להם, אלא מרחם עליהם. אני הראשון שמבקר בכל המקומות ולומד עליהם. אני מחפש קודם כל את האנשים. בסוף, כשמשחקים כדורסל, השחקן הנוצרי ייקח ריבאונד וימסור ליהודי, שייתן כיף לשחקן מוסלמי. לא אכפת לי מה עושים הפוליטיקאים, ואני לא יכול לשלוט בזה. אנחנו צריכים לחנך אחרת את הילדים שלנו".
– אתה מפחד?
"בטח שאני מפחד. אני מקבל פעמיים או שלוש בשבוע איומים על חיי. אני מסתובב כל הזמן עם שומרי ראש. בכל מקום שאני מגיע אליו, שירותי הביון נכנסים לכוננות, אפילו באמריקה עם ה-FBI. אני סומך על אלוהים, אבל נוקט באמצעי בטיחות.
"המשטר הטורקי ניסה לחטוף אותי לפני חמש שנים באינדונזיה. קיימתי שם מחנה כדורסל, ולמזלי, שמענו על זה מספיק מוקדם. נסעתי למלון, הלכתי לישון, ובשתיים וחצי לפנות בוקר התקשר המנהל שלי וסיפר שאנשים באו לבית הספר שבו התקיים המחנה וחיפשו אותי. אני בכלל רציתי להישאר, כי היה אימון למחרת, אבל הוא התעקש שנימלט. נסענו לסינגפור, ואז אמרו לי שהיה לי מזל גדול, כי אלה היו אנשי ביון טורקים שרצו לקחת אותי בחזרה לטורקיה.
"משם טסנו לרומניה, ולא נתנו לי להיכנס למדינה. זה היה יום הולדתי. הגברת בביקורת הדרכונים הסתכלה, בדקה ואמרה שהדרכון שלי בוטל. השוטר שהסתכל עלינו היה אוהד כדורסל, והוא זיהה אותי. הוא אמר לי 'יש לך שעתיים לעזוב, או שתצטרך לחזור לטורקיה'. ידעתי שאם זה יקרה, יכלאו אותי לשארית חיי. היום יש לי דרכון אמריקאי".
– מתי החלה ההתנגדות שלך לארדואן?
"מעולם לא תמכתי בו. ב-2013, כשהתגלו פרשיות שחיתות הקשורות בו ובמשפחתו. הוא נתפס, היו הקלטות שלו, ואז הוא התחיל לסגור עיתונים ולעצור עיתונאים. כשאתה פועל כך, ברור שיש כאן בעיה".
– אתה רואה עתיד טוב יותר לטורקיה?
"רק אם המשטר יתחלף. יש בחירות בשנה הבאה, ואני לא אופטימי לגביהן, כי אם ארדואן יצטרך, הוא ישקר וירמה כדי לנצח. אני רוצה להעביר מסר לממשלת ישראל: תיזהרו, כי אי אפשר לסמוך עליו. אי אפשר לסמוך על דיקטטור. עכשיו הוא מנסה להתקרב לישראל ולארה"ב ולמדינות אחרות רק בגלל הבחירות. כשהן יעברו, או אפילו מעט לפני, הוא יתהפך. יש המון אנשים חסרי חינוך יראו אותו מתעמת עם ישראל ואמריקה, ויחשבו שהוא נלחם למען טורקיה".
ג'סטין חייט, סמנכ"ל בני ציון, מביט בכמעט הערצה בקאנטר. "עבדנו שנה וחצי על הנסיעה הזאת, מאז שהוא קיבל את האזרחות האמריקאית", מספר חייט. "אנחנו יודעים שהוא נחשב שנוי במחלוקת, אבל אני מעדיף ללכת עם מישהו שאומר את הדברים שהוא מאמין בהם מאשר עם פחדן שנשאר בצל. אנשים בארה"ב מסכימים אותו ולא מדברים, וזה מוזר. רוב בעלי הקבוצות ב-NBA הם יהודים, ויכולת לחשוב שאדם מוסלמי, שתומך בישראל והוא ציוני, היה מקבל יותר תמיכה".
קאנטר התרגש במיוחד מהביקור ביד ושם. "כששיחקתי בבוסטון, נפגשתי עם הקונסול הישראלי זאב בוקר ודיברנו על זיכרון השואה", הוא נזכר. "פגשתי שם אישה מבוגרת, והיא אמרה שמעולם קודם לכן היא לא פגשה בחור יהודי כל כך גבוה. כשסיפרתי לה שאני מוסלמי, היא לא הבינה מה אני עושה שם. הסברתי לה שבאתי ללמוד על השואה, והיא החלה לבכות. אבל זה לא מספיק לי. היה לי חשוב להגיע ליד ושם. זה לא משנה מאיזו דת, תרבות או רקע אתה מגיע, אתה חייב להיות שם וללמוד. אני לא משווה אף אחד למעשיהם של הנאצים, אבל כולם צריכים ללמוד למה דיקטטורות מסוגלות".
– אז מה הלאה? לאן תמשיך מכאן?
"אני בן 30. אני יכול לשחק עוד חמש-שש שנים, ואני לא מתכוון לפרוש. לטורקיה אני לא יכול לחזור, זה כרטיס בכיוון אחד… ייסדתי קרן של חופש, דמוקרטיה וזכויות אזרח, ואני משתמש בכדורסל כדי לאחד אנשים מרקע שונה".
– ומה עם היורוליג? שחקן במעמדך ובגילך, שנפלט מה-NBA, אמור להפוך למועמד אוטומטי בקבוצות המובילות באירופה.
"אל תשכח שאני לא יכול להיכנס לטורקיה, וש'טורקיש איירליינס' מנהלת את היורוליג".
– אתה באמת מאמין שהם יפנו לקבוצות ויגידו להן לא להחתים אותך?
"הם משקיעים כל כך הרבה כסף, אז כן, אני מאמין שהם יעשו את זה".
– על איזו קבוצה גדלת בתור אוהד?
"האמת היא שפנאתינייקוס. אני אוהב את הקבוצה הזאת כבר הרבה שנים, וכילד צפיתי המון במשחקים שלה וגם של מכבי תל אביב. לפני שנה שיחק שם מריו הזוניה, שהוא חבר טוב שלי. תמסור למי שקורא את הכתבה שאולי לא אוכל להגיע למשחקי החוץ באיסטנבול, אבל אני אשמח לבוא", צוחק קאנטר.
– אני מניח שנהנית לצפות בתצוגות של אנאדולו אפס בשנים האחרונות. אבל בדרך לזכייה האחרונה, אם נתעלם מעניין האזרחות של שיין לארקין, הטורקי המוביל שלה היה השחקן ה-12 ברוטציה.
"יצא לי לצפות בהם מפעם לפעם. וכן, זה מפריע לי. ילד עובד כל חייו ועובר כל כך הרבה שלבים כדי להגיע לקבוצות הבוגרים, ואז אתה מביא שחקנים אמריקאים ומשלם להם מיליוני דולרים, והוא נדחק החוצה. דגל המדינה נמצא על גב הגופייה, הילד הזה הוא שלך, הוא חולם לשחק במועדון שלך, והוא נאמן לך".
– היו לך עימותים מתוקשרים עם יו"ר איגוד הכדורסל הטורקי, הידו טורקוגלו.
"הוא היה שחקן טוב, אבל היום הוא בובה של ארדואן".
– אם יכולת להפנות שאלה אחת לארדואן, מה היית שואל אותו?
"לא הייתי שואל אותו כלום, רק יורק בפניו".
