אוהדי ספורט פועלים ממקום אמוציונלי במיוחד. הם כמעט תמיד יראו את הדברים באופן קיצוני משהם באמת. כששופט מנהל לא טוב את המשחק, הם יטענו שהוא נגדם, ולא רק הוא, אלא כל השופטים באשר הם עשו יד אחת כדי שקבוצתם תפסיד. גם בקבוצות עצמן נשמעות לא אחת תלונות על קיפוח עקבי ומתמיד. האוהד ואיש הצוות הממוצע לא אחת חושד שהשופטים באים עם החלטות מהבית. יחד עם החשד הזה, כולם רוצים להאמין שלא אלה פני הדברים, אחרת מה הטעם במשחק שהם כל כך אוהבים?
ב-2007 נפלה פצצת אטום על עולם הספורט האמריקאי. טים דונהי, מבכירי השופטים ב-NBA, הודה שהימר על משחקים. הודה שהימר, לא שמכר, ולניואנס הזה יש משמעות עצומה. דונהי בילה 15 חודשים מאחורי הסורגים, והפרשייה ההיא כמעט נשכחה. בעשור ומחצה שחלפו מאז הורשע, ה-NBA המשיכה לגלגל מיליארדים ולהיות אחד ממותגי הספורט המצליחים ביותר בעולם.
"הסיפור שלא סופר: עבירה בלתי ספורטיבית" (השם המקורי: (Untold: Operation Flagrant Foul הוא הפרק החדש בסדרת הדוקו הנפלאה של נטפליקס, שגוללת את הסיפורים מאחורי הקלעים של שערוריות הספורט הגדולות. לראשונה הפרשייה ההיא, שהחשיפה שקיבלה לאורך השנים הייתה מינורית ביחס לפוטנציאל הנפיץ שלה, משמעותה האמיתית והשלכותיה האפשריות, מקבלת מסגרת ברורה ועונה על מספר שאלות חשובות: מה ומי הוביל את דונהי לבצע את הפשע הכי גדול בעיני חובבי הספורט – להשפיע על משחק בתור האיש עם המשרוקית?
דרך שלוש נקודות מבט – של דונהי, חברו טומי מרטינו והמהמר ג'יימס "באבא" באטיסטה – אנו מקבלים ברמה העקרונית קו עלילה די ברור, אבל תשובות נחרצות לא תמצאו פה. הסרט מעניק מספר גרסאות, כשכל אחד מהמספרים מספק נרטיב משלו ושהצופה יבחר למי להאמין. בעיניי, לפחות, דונהי עצמו הוא הדמות הפחות אמינה בין השלוש, מה שאולי מעצים עוד יותר את הפרשה וספיחיה ומעיד שעדיין רב הנסתר על הגלוי.
על אף, ואולי דווקא בשל שפת הגוף שמשדרת חוסר כנות, דונהי אומר מספר דברים מאוד מעניינים ומעוררי מחשבה. כך, למשל, הוא מסביר כיצד ה-NBA הולכת עם הכוכבים הגדולים ומעבירה את המסר הזה גם לשופטים. דוגמה מצוינת הוא מספק בכך ששרק למייקל ג'ורדן צעדים על "ספין מוב", מהלך שבו הכוכב הסתובב וניער מעליו את השומר בדרך לסל. האם אלה אכן צעדים? לפי הספר בהחלט, אבל הוא קיבל לאחר מכן לא מעט מסרים לפיהם "הם רוצים שתשרוק את השריקה הזאת, רק לא על שחקנים כמו ג'ורדן".
דונהי רומז כי הניואנס הזה, לפיו השופטים די מחויבים לעשות איפה ואיפה כדי לשרת את מטרות הליגה, הניח את התשתית עבורו להמר על משחקים. "להמר" היא מילת מפתח, משום שלדבריו הוא לא היטה אלא רק הימר. הרי "כל" מה שעשה, לדבריו, היה לספר לבאטיסטה מי הוא חושב שינצח במשחק שבו הוא שופט. בכ-80 אחוז מהמקרים הוא צדק, וכאן עולה נקודה בעייתית ברמה כמעט פילוסופית: האם אכן יש הבדל בין הימור להטיה?
מייקל פרנציז, מי שכונה "נסיך המאפיה" בשל יופיו ורמת האינטליגנציה הגבוהה שלו, היה בשנות ה-70 חבר במשפחת הפשע קולומבו ואחד האחראים הראשיים לגיוס שחקני כדורסל מכללות להטיית משחקים. "לא עשינו שום דבר טיפשי כמו להשפיע על זהות המנצחת, כן גרמנו לשחקנים להחטיא בכוונה כדי שנביס את קו ההימורים", אמר פעם. זה בדיוק העניין גם עם דונהי: הוא לא השפיע על תוצאת המשחק. רוב השריקות שלו היו טובות, ואת אלה שהיו פחות מדויקות ניתן לתרץ בסתם שיקול דעת גרוע.
מפחיד לחשוב שבין עשרות שריקות במהלך משחק, חלק יכולות להיות שגויות במתכוון ועדיין כלל לא להשפיע על המשחק בצורה שתתגלה לעין הבלתי מזוינת. מפחיד גם לחשוב כמה קל להסוות את זה. הרי אפילו בעידן ה-VAR, מי יכול לעלות על כך ששופט שפוסק על כדור קרן שנראה בבירור כמו כדור חוץ, בעצם התחייב לסינדיקט הימורים כלשהו על מכסה של בעיטות קרן? דונהי מספר כי חלק נכבד מההימורים המוצלחים שלו נשען על שופטים שהיה להם חשבון עם מאמן כזה או אחר וסגרו אותו על המגרש. רוצה לומר – אני אולי הימרתי אבל לא היטיתי, בניגוד לשופטים אחרים שהיטו בכלל מבלי להמר.
לא פחות מפחידה המחשבה שדונהי לא פעל לבדו. לשופט NBA כתוב בחוזה שאסור לו להמר בשום צורה, גם לא במשחקים שאין להם קשר לענף שאליו הוא שייך, אולם רוב שופטי ה-NBA שתושאלו הודו כי הימרו בצורה זו או אחרת (לא על משחקי כדורסל, הימורים באופן כללי). על פי חלק מהדוברים בסרט, לליגה שמגלגלת מיליארדי דולרים בשנה היה חשוב להקריב את דונהי על קרנות המזבח. המחשבה שאכן היו עוד שופטים כמו דונהי שהימרו מעוררת חלחלה, אבל יש דברים שאולי פשוט עדיף לא לדעת. דיוויד סטרן הצליח לקבור את הפרשה, דונהי הלך לכלא ושופטים אחרים אפילו לא נחקרו. הוא עצמו אומר ש"כולם עשו את זה" ועכשיו תבחרו למי להאמין.
"עבירה בלתי ספורטיבית" הוא סרט שמציג באופן ברור את תעשיית השחיתות שחדרה עמוק לתוך ה-NBA דרך המשרוקית של דונהי, יחד עם רגעים אנושיים מצוינים (כמו, למשל, התגובה של רעייתו כשגילתה שחשדותיה לגביו התאמתו). זהו מסמך חשוב שמלמד כיצד דברים רעים נרקמים בחדרי חדרים.
האם הסרט הזה משהו, לטוב ולרע, בתפיסה של הצופה הממוצע כלפי מה שקורה על הפרקט או במגרש? ממש לא, אוהדים ימשיכו לחשוב שדופקים את הקבוצה שלהם בכוונה. התהייה שכן עולה היא האם בענפי הספורט הבכירים בארה"ב מסתובב עוד טים דונהי, אחד כזה שדופק את כולם.
מה דעתך על הכתבה?