זה לא מקרי: מה עומד מאחורי ההצלחה הבלתי צפויה של יוטה?

הגיע הזמן לדבר על יוטה. בלי לשים לב כבר כמעט רבע עונה עברה, רוב הדברים מסתדרים במקומם ההגיוני וגם להפתעות הטובות והרעות ניתן למצוא הסברים שמניחים את הדעת. חוץ מיוטה. הקבוצה שבקיץ נראה היה שהולכת לטנקינג האגרסיבי ביותר בליגה, התחילה טוב את העונה וסירבה לדעוך. כרגע היא מדורגת שישית במערב הצפוף, מקדימה קבוצות כמו הקליפרס, ממפיס, דאלאס וגולדן סטייט.

לוח המשחקים של הג'אז לא עוזר להסביר את הפתיחה הזו, להיפך. לעומת קבוצות מפתיעות כמו אינדיאנה, סקרמנטו וגם וושינגטון, יוטה שיחקה יותר משחקי חוץ (12) ממשחקי בית (8), היא מיעטה מאוד לפגוש את נמושות הליגה (עד דטרויט היו לה רק שני מפגשים עם יוסטון) ובחישוב מאזנים, לוח המשחקים שלה היה מהיותר קשים בליגה עד עכשיו. לוח המשחקים שלה היה גם הצפוף ביותר עד כה, יחד עם זה של הפיסטונס, וכלל חמישה סטים של בק-טו-בק. קשה להימנע מהמסקנה שההצלחה המוקדמת של יוטה לא מקרית.

אוסף של אנדרדוגים

מה שמדהים במיוחד בסיפור של יוטה זה שהקבוצה הנוכחית נבנתה ללא כל מחשבה על בניית קבוצת כדורסל קוהרנטית. הקיץ של הג'אז עמד בסימן פירוק החבילה שהצליחה לאורך שנים בעונה הרגילה אך כשלה כל שנה בפלייאוף עד שהתפרקה מבפנים. רודי גובר ודונובן מיטשל עברו בטריידים שגולת הכותרת שלהם הייתה בחירות הדראפט המרובות שיוטה קיבלה בהם, השחקנים שהגיעו בתמורה נועדו בעיקר להשלמת משכורות כדי לאפשר את הטריידים. לדני איינג', האיש החזק בהנהלת הג'אז כיום, היה עניין כלשהו בשחקנים כמו לאורי מרקאנן, קולין סקסטון וג'ארד ונדרבילט, אבל לא עבורם התבצעו הטריידים, אלא עבור בחירות הדראפט והרוקיז שיוטה קיבלה. איינג' העביר גם את רויס או'ניל ובויאן בוגדנוביץ', שני שחקני חמישייה נוספים.

הסגל שנותר מורכב ממייק קונלי וג'ורדן קלרקסון שאיינג' לא הצליח למצוא עבורם טרייד מספיק טוב ומהשאריות שהגיעו מהטריידים. לעומת קבוצות צעירות שנמצאות בתהליך בנייה, לא הייתה כל מחשבה מאחוריי בניית הסגל הזה, לא היה נסיון להתאים עמדות ויכולות, ליצור חבורה צעירה שתרוץ ביחד. זה פשוט מה שנשאר אחרי ההריסות, חבורת שחקנים שהקבוצות שלהם לא כל כך רצו אותם והחוזים שלהם התאימו למה שנדרש כדי להשלים את הטריידים. הם אפילו לא צעירים במיוחד. מבין שמונת שחקני הרוטציה הבכירים, רק שלושה הם מתחת לגיל 25: ונדרבילט וסקסטון בני ה-23, וטיילן הורטון-טאקר בן ה-21, שהגיע מהלייקרס בתמורה לפטריק בברלי, עוד אחת מהשלמות החוזים.

הרבה לפני הדיון המקצועי בחבורה האקלקטית הזאת, ההפתעה הגדולה היא שהם בכלל התגבשו לחבורה שנהנית לשחק כדורסל ביחד. קל מאוד לכולם היה לוותר על העונה הזאת, להעביר את הזמן עד שיגיע טרייד תמורת שחקן צעיר יותר או עוד בחירות דראפט, או פשוט עד שתיגמר העונה. קל מאוד היה לדמיין את יוטה כקבוצה נטולת חשק בה כולם עסוקים במספרים האישיים שלהם. בטח כשמדובר בחבורת שחקנים שידועים בחיבה למספרים אישיים, חבורה שרובה מורכבת מסקוררים חד ממדיים שהתקשו לשכנע שיש להם מה לתרום לקבוצות מצליחות ולכן הגיעו בכלל לסיטואציה הזאת.

אבל לפעמים הקסם הזה שנקרא התגבשות של קבוצה אמיתית קורה במקומות הכי פחות צפויים, כמו במועדון שלכל אורך הקיץ שידר חוסר עניין מוחלט בעונה הזאת וברוב השחקנים האלה. משהו קרה כשחבורת השאריות הזאת נפגשה. אולי זו הייתה אחוות אנדרדוגים, חיבור מיידי בין שחקנים שגילו שאף אחד לא רוצה אותם. מי יכול להבין את ג'ורדן קלרקסון, קולין סקסטון ומאליק ביזלי יותר מאשר הם מבינים אחד את השני? ובמידה פחותה גם מרקאנן והורטון-טאקר שייכים לחבורה הזאת, של שחקנים מוכשרים שקיבלו מסר שמקבלי ההחלטות בליגה לא מעריכים את מה שהם יודעים לעשות. ולצידם קונלי, שרוב הגדולות מעריכות שעבר זמנו, וקלי אוליניק שבשנים האחרונות משוטט בין נמושות בלי שאף קבוצה רצינית תרצה אותו ברוטציה שלה. הרצון להוכיח לכולם שהם טועים יכול להיות דבק אפקטיבי במיוחד.

התקפה זורמת

אל הסיטואציה המורכבת הזאת נזרק המאמן הרוקי וויל הארדי, בן 34 ונראה פחות. הארדי הוא תוצר נוסף של המערכת של סן אנטוניו וגרג פופוביץ', שפיתחה כמה מהמאמנים הבכירים בליגה כיום. סביר להניח שגם להארדי מגיע קרדיט על הגיבוש המיידי שנוצר בקבוצה שלו, אבל קשה להאמין שהייתה לו השפעה משמעותית אם לא היה קורה חיבור אורגני בין השחקנים. הקרדיט הגדול יותר שמגיע להארדי הוא בגיבוש סגנון התקפי שמותאם לשחקנים וביכולת לשכנע אותם להאמין בסגנון הזה.

נכון לסוף השבוע (טרם המשחק מול גולדן סטייט), ההתקפה של יוטה מדורגת רביעית בליגה. היא עושה את זה בזכות שילוב שקשה מאוד להשיג בין שלשות לריבאונד התקפה. הרוטציה של הארדי עמוסה בשלשנים איכותיים ובשחקנים יוצרים שיודעים להתחיל מהלכים שמסתיימים בשלשה נוחה. יוטה מדורגת חמישית בליגה בכמות שלשות למשחק (39.5) ושמינית באחוזים (37.4). החמישייה הראשונה, עם מרקאנן כסמול פורוורד, היא חמישייה גבוהה שכוללת שניים מהפורוורדים הטובים בליגה בתחום ריבאונד ההתקפה (מרקאנן ו-ונדרבליט), קבוצות שאין להן כלים להתמודד עם השניים האלה בריבאונד נמצאות בבעיה. השילוב של גודל, כשרון וקליעה הוא מתכון מוצלח מאוד לקבוצת התקפה חזקה.

בהתקפה של יוטה אין היררכיה ברורה, אין שחקן שחייב לזרוק 20 זריקות למשחק, אין שחקן שכולם זזים הצידה כדי שיעשה הכל לבד. כמעט כולם יכולים ליצור מצב זריקה ולתפוס יום קליעה איכותי, והשאלה מי יוצר ברגע נתון תלויה במאץ'-אפ מסוים, באופן בו מתפתח הפוזשן או בשאלה מי חם ברגע נתון. כך, התקפת הג'אז הרבה פחות צפויה ביחס לרוב התקפות הליגה, ההגנה לא יודעת מהיכן תבוא הצרה בפוזשן הבא.

אין כמעט זריקות לא טובות אצל יוטה. אם שחקן מתחיל מהלך ונתקע הוא פשוט מוציא החוצה לשחקן אחר שיתחיל מהלך מול הגנה פחות מאורגנת. אם החודר לא מגיע לזריקה טובה בצבע הוא מוציא לקלעי השלשות. יוטה זורקת הכי מעט מחצי מרחק בליגה, רק 6.2 זריקות כאלה, כי היא תמיד מאמינה ביכולת שלה להגיע למצב זריקה טוב יותר ובדרך כלל צודקת. יפה לראות עד כמה השחקנים של הארדי מחויבים לכך, כולל כל אותם סקוררים חד ממדיים שפתאום מתאימים את עצמם לשיטה.

הפריצה של מרקאנן

בעוד שבהתקפה של יוטה אין היררכיה, כן יש לה כוכב בהתהוות. זוהי עונת הפריצה של לאורי מרקאנן. הפיני הגבוה, שהכרנו מקרוב בקיץ כשכיכב באליפות אירופה, לא לגמרי מצא את מקומו ב-NBA עד כה. החסרונות שלו, בעיקר בהגנה, החלו להיראות כמשמעותיים יותר מהיתרונות שלו כסקורר, והוא לא נראה טוב בתפקידים משניים. עד שהוא הגיע להארדי ולקבוצה שיכולה לבנות שיטה עבור היכולות הייחודיות שלו.

הארדי הבין שהדרך הטובה ביותר להשתמש במרקאנן היא לתת לו לנוע ללא הכדור. הוא יצר תרגילי חסימות מורכבים בין מרקאנן לסקוררים נוספים, והתנועה של הפיני ללא הכדור היא כזו שקשה מאוד להתמודד איתה כי הוא יכול לנצל כל החלטה של ההגנה. אם נותנים לו מטר לכיוון קו השלוש הוא ייצא לשם ויזרוק בתנועה. אם מנסים לקחת לו את השלשה הוא יודע לזהות את הרגע הנכון לחתוך לטבעת, בזכות הגודל שלו אין ממש מה לעשות כשהוא מקבל כדור עם תנופה בדרך לסל. אם מבצעים חילוף שמשאיר עליו שחקן נמוך, הוא מיד תופס עליו עמדה בפוסט. השילוב של הניידות, היכולת לקלוע בתנועה, הגודל והיד הרכה מכל טווח הופך את מרקאנן לשחקן שקשה מאוד לשמור עליו כשהוא נע ללא כדור, חוסם ונחסם. אחוזי הקליעה שלו זינקו השנה ל-52.9, כמעט 10 אחוז יותר מהעונה שעברה ו-5.5 אחוז יותר משיא הקריירה עד כה, כי השיטה הזאת מאפשרת לו להגיע להרבה מאוד זריקות קלות.

נדיר מאוד לראות קבוצה שהכוכב שלה עובד ומגיע למצבי זריקה בעיקר ללא הכדור. בעצם, יש רק קבוצה אחת בליגה שלכוכב שלה יש השפעה גדולה יותר בתנועה ללא כדור, וקוראים לה גולדן סטייט. ואפילו סטף קרי מחזיק לא מעט בכדור, אצל מרקאנן העבודה ללא הכדור היא רוב מה שהוא עושה. בזמן שהוא קולע 22 נקודות למשחק, הוא נוגע בכדור 48.4 פעמים במשחק, נתון שלא נמצא בין 100 הראשונים בליגה, ומחזיק בכדור פחות משתי דקות במשחק. אחרי פתיחת העונה החזקה, התנועה שלו ללא כדור מכניסה הגנות לפאניקה ופותחת זריקות לחברים לקבוצה. ההגעה ליוטה והמפגש עם הארדי הולידו שלב חדש ומסקרן מאוד בקריירה של מרקאנן, ואולי יעזרו גם למאמנים אחרים להבין איך להשתמש בסקוררים ייחודיים.

מה עכשיו?

אחת השאלות המסקרנות של העונה הרגילה היא איך דני איינג' יגיב לפתיחת העונה החזקה של הקבוצה שלו. ניתן להמר שטנקינג של ממש כבר לא יהיה כאן, יוטה תתקשה "לרדוף" אחרי הנמושות שכבר צוברות הפסדים, ויקטור וומבניאמה כנראה יגיע למקום אחר. השאלה היא אם איינג' ימשיך לחפש טריידים לשחקנים שלו, ימשיך לצבור שחקנים צעירים ובחירות דראפט, או שהוא ייתן לקבוצה שצצה לה משום מקום להמשיך כמו שהיא, לראות לאן זה ייקח אותה.

אין טעם לצפות לקבוצה גדולה באמת, כזו שיכולה לעשות רעש בפלייאוף. בעיקר כי ההגנה לא מספיק טובה. יוטה עוד מצליחה להיות מדורגת במקום ה-18 ביעילות הגנתית (לפני גולדן סטייט), אבל מוציאה מעצמה את המקסימום לשם כך. שחקנים כמו מרקאנן, קלרקסון וסקסטון באים לעבוד כל ערב, אבל פרט לונדרבילט אין ברוטציה של הארדי אף שחקן הגנה איכותי באמת. השיטה שלו לוקחת מהיריבות את השלשות, אבל הצבע פרוץ גם לקליעות וגם לריבאונד, יוטה מדורגת במקום ה-24 בליגה בריבאונד הגנה וסופגת הכי הרבה נקודות בצבע בפער משמעותי. שחקני פנים דומיננטיים מרגישים מאוד בנוח מול הג'אז, ג'ואל אמביד קלע מולם 59 נקודות.

למרות זאת, ראוי להתייחס למה שקורה כרגע ביוטה כחיה מזן נדיר שצריך לשמר. לא כל יום ולא כל עונה פוגשים קבוצה משונה כזאת שמתחברת באופן כזה. מגיע לאנדרדוגים של הארדי למצות את הפרוייקט הזה. זה גם מה שנכון למועדון – להתחיל לבנות שיטה סביב התנועה ללא כדור של מרקאנן, להבין מי השחקנים שניתן לבנות עליהם לטווח ארוך ולהכניס את הצעירים שיגיעו עם השנים לתוך המערכת הקיימת. התשתית הזאת יכולה להיות שווה הרבה יותר משנה-שנתיים של בחירות דראפט גבוהות ותלות בהגרלת הלוטרי. הדיווחים האחרונים הם שאיינג' כבר פחות מתעניין בהצעות טריידים. אני מקווה שזו אכן המגמה, אבל שבועיים לא טובים יכולים גם לשנות את התמונה בחזרה.