באוגוסט 1998 בישרו כותרות העיתונים בממלכה על המעבר הצפוי של אולה גונאר סולשיאר לטוטנהאם. החלוץ הנורבגי היה אמור לעזוב את אולד טראפורד שנתיים בלבד אחרי שהוחתם בעקבות הגעתו של דווייט יורק מאסטון וילה. אז נכון – האוהדים סימפטו אותו, הוא סיפק עונת בכורה מצוינת במדי מנצ'סטר יונייטד ואלכס פרגוסון העריך מאוד את כישוריו ואת אופיו, אבל בשורה התחתונה זה פשוט לא היה מספיק. התרנגולים הציעו 5.5 מיליון ליש"ט, ופרגי סבר שזה מחיר מוצלח תמורת שחקן שעבר פציעות לא מעטות והיה צפוי לבלות בעיקר על הספסל.
הנכונות למכור את סולשיאר מדגישה את מעמדו במועדון נכון לתחילת עונת 1998/99. כיצד היו זוכרים אותו במנצ'סטר לו העסקה הייתה יוצאת לפועל? כסוג של הערת שוליים. בחור נחמד שבילה תקופה קצרה במועדון ונעלם. ואולם, הנורבגי פשוט סירב לעבור. הוא הטיל וטו על המהלך בעצמו. בכך, הוא שינה לחלוטין את ההיסטוריה, ובסיום העונה הפך לאגדה נצחית. הרגע הקסום בגמר ליגת האלופות שינה את הכל לתמיד. לפתע, הוא היה הסמל לווינריות של השדים האדומים. למעשה, הוא היה הווינר האולטימטיבי, הגדול מכולם.
והוא הרי רק רצה לטעום את הגמר. סולשיאר מיעט לשחק בליגת האלופות בעונה המדוברת, והבקיע שער אחד בלבד. יורק יצר צמד פנטסטי עם אנדי קול בחוד, וגם מצבו הבריאותי של הסקורר בעל פני התינוק לא היה מזהיר. אז הוא הסתפק במועט. הוא רק רצה ליטול חלק בגמר מול באיירן מינכן, וחלומו התגשם בדקה ה-81 כאשר פרגוסון שלח אותו לדשא במקומו של יורק. יונייטד פיגרה 1:0 והייתה נחותה באופן ברור לאורך כל ההתמודדות. התוצאה הייתה צריכה להיות גבוהה הרבה יותר לזכות הגרמנים. הבחורים באדום ניסו בכל כוחם להשיג שוויון. איש לא העז לחשוב על מהפך.
נכנס בדקה ה-81, פינטז על הארכה וסיים כווינר הגדול מכולם (AFP)
סולשיאר סיפר לימים על המחשבה שעברה לו בראש כאשר טדי שרינגהאם קבע 1:1 בזמן פציעות. "איזה כיף, קיבלתי עוד 30 דקות בהארכה", שמח הנורבגי. חצי שעה נוספת על הבמה הגדולה מכולן – מה יכול להיות טוב יותר עבור המחליף? ואז, בדקה ה-93, סולשיאר גנז מעצמו את ההארכה הזו. הוא הבקיע את שער הניצחון, שלח את פטר שמייכל לעשות סלטה באוויר והשלים את הקאמבק המפואר והדרמטי ביותר בתולדות הכדורגל העולמי. דקות ספורות קודם לכן, עוד תיכנן פרגוסון כיצד ינחם את חניכיו בחדר ההלבשה אחרי ההפסד. שחקני באיירן כבר היו מוכנים לחגוג. לפתע, החגיגה הייתה בצד השני, ושמו של סולשיאר נכתב באותיות זהב בספרי ההיסטוריה של מנצ'סטר יונייטד.
בקאמפ נואו הוא הפך לקדוש. מאז איש לא העלה בדעתו שאפשר להעזיב אותו. גם כאשר ברכיו נהרסו לחלוטין, הוא המשיך להשתייך לסגל, האמין בעצמו, עבד על החזרה ותלה את הנעליים רק בגיל 34 כשחקן יונייטד וכאלוף אנגליה בפעם השישית בחייו. הוא פרש לפני הזכיה בליגת האלופות ב-2008, אשר בדרך אליה הדיחו השדים האדומים את ברצלונה בחצי הגמר. פירוש הדבר – הנורבגי מעולם לא חזר לקאמפ נואו, מלבד ביקורים כצופה נייטרלי. הערב הוא שב לאיצטדיון בו חווה את הרגע החשוב בחייו כמאמן, במשחק הגומלין ברבע גמר צ'מפיונס-ליג, במטרה לחולל נס נוסף.
פרש כאלוף ולא זכה לשחק שוב בקאמפ נואו (Gettyimages)
לא יהיה מוגזם לומר כי סולשיאר מונה העונה למנג'ר יונייטד בזכות השער בקאמפ נואו. בברצלונה הוא הפך לסמל, וההילה סביבו גרמה לאוהדים לקבל אותו בזרועות פתוחות, כסוג של מושיע אחרי הקדנציה האיומה של ז'וזה מוריניו. ואכן, הנורבגי שיקם קודם כל את האווירה בחדר ההלבשה. הוא החזיר את הרוח של פרגוסון, איתו הוא מתייעץ באופן קבוע – כי אין הרבה אנשים שמבינים את נפשו של המועדון טוב ממנו. אחרי הכל, הוא בילה באולד טראפורד יותר מעשור כשחקן, ולמד היטב כי אין דבר העומד בפני הרצון. אין מצבים בלתי אפשריים. אם אתה מנצח משחק אבוד בגמר ליגת האלופות עם שני שערים בזמן פציעות, השמיים הם הגבול – תמיד.
וכך הוא התייחס למשחק הגומלין מול פריז סן ז'רמן בשמינית הגמר. מי היה מאמין שקבוצתו תצליח לחזור מהפסד 2:0 ביתי בעיר האורות, ועוד עם הרכב טלאים? סולשיאר האמין, כי עדיין נראתה פשוטה יותר מאשר הגמר ב-1999. וזה אכן קרה, בזכות פנדל עם המון מזל בזמן פציעות. אז אחרי שהפריזאים הודחו, זה הזמן להדהים גם את הקטלונים. המשימה מול ליאו מסי מהוה אתגר עצום, אבל אולי זה כתוב בכוכבים? אולי נגזר על סולשיאר להעפיל שוב לגמר בחלוף שני עשורים, מה גם שהוא יתקיים על אדמת ספרד, באיצטדיונה של אתלטיקו מדריד?
סולשיאר על כר הדשא בברצלונה. עוד יחזור לספרד העונה? (Gettyimages)
"כבר כבשנו בקאמפ נואו מקרנות והגבהות", התבדח הנורבגי אחרי ההפסד 1:0 לבארסה באולד טראפורד בשבוע שעבר. "ברור שההופעה בפריז מעניקה לנו תקווה ואמונה. אנחנו מתמודדים מול הפייבוריטית לזכיה בגביע, וברצלונה לא רגילה להפסיד בבית, אבל אנחנו יכולים לעשות זאת. יש לנו שחקנים שיודעים לשים את הכדור ברשת. רק צריך לייצר את ההזדמנויות עבורם", הוא הוסיף.
במאי 1999, הקרנות של דייויד בקהאם העניקו לשרינגהאם וסולשיאר את ההזדמנויות המדוברות, וזיכרונות מהגמר ההוא ירחפו מעל האיצטדיון. ברצלונה לא הייתה שותפה לדרמה העצומה בגמר לפני 20 שנה, אך היא תושפע ממנו. עמוק בפנים, שחקניה יודעים כי לסולשיאר יש מזל מיוחד. הוא מסוגל לנצח גם כאשר הכל נגדו, ומסוכן במיוחד בתוספת הזמן. זו המסורת של הנורבגי באיצטדיון הפנומנלי הזה. הייתכן שההיסטוריה תחזור על עצמה?
מה דעתך על הכתבה?