די לצביעות: המאבק על שמירת הזיכרון והנרטיב - משימה לאומית

די לצביעות: המאבק על שמירת הזיכרון והנרטיב - משימה לאומית ליאו מסי | Gettyimages
אתם באמת מוותרים על הזיכרון הקולקטיבי ובוחרים בריגוש? עמיקם לא מתכוון לצפות בצמד המשחקים בין ברצלונה לליברפול, שנפלו בערבי ימי הזיכרון לשואה ולגבורה ולחללי צה"ל ופעולות האיבה. על קונפליקט גדול ועמוק
העובדה שההתמודדות בחצי גמר ליגת האלופות בין ברצלונה לליברפול, על שני המשחקים ביניהם, נפלה בערבי ימי הזיכרון לשואה ולגבורה ולחללי צה"ל ופעולות האיבה, מעלה את הדיון, המדהים בפני עצמו, מדוע הרגולטור לא מאפשר צפייה במשחקים עבור אלה שמעוניינים בכך - בדיוק כפי שלא מאפשרים גישה ל-VOD ביום הכיפורים. שהרי חירותו של אדם ניתנת לו, בוודאי בדל"ת אמותיו.

הדיון הזה מדהים בעיני כי הוא טכני בעיקרו, כמו האנטי מחיקון בסוף שנות ה-70. יש כאן קונפליקט הרבה יותר גדול ועמוק, על מה שחלקנו הפך להיות, ועל איך ימי הזיכרון הפכו עבור חלק מאיתנו מטלה בלוח השנה. סוג של ימי דיכאון שכל אחד רוצה לברוח מהם.


העניין הוא שזה מהותם של ימי זיכרון, בוודאי במדינה צעירה כמו שלנו, שטרם קברה את כל מתיה, ובכל שנה מקדישה עוד ועוד דקות שידור להקראת הרשימה האינסופית של חלליה. זה לא עניין של נוחות, זה לא עניין של העדפות, ולא לחינם הצפירה נשמעת ברחבי הארץ, ולא רק ממקלטי הטלוויזיה. וזה עדיין לא ימנע מאלפי אנשים לטוס ולצפות במשחקים, ומאחרים להיצמד למסכי המחשב או להעביר כבלים מהמחשב או מהסמארטפון למסך הגדול, ולצפות במשחק. זו זכותו של כל אדם במדינה דמוקרטית, אבל זו גם חובתה של המדינה לא לשתף עם זה פעולה.

הדברים מתחדדים בעיקר ביום השואה, שעבור הדור הצעיר נשמע כמו משהו לא מוחשי, ערטילאי, אולי גם דמיוני. זה עניין של זמן עד שלא יישארו כלל ניצולי שואה. המאבק על שמירת הזיכרון והנרטיב הוא כבר משימה לאומית.



 גם חובתה של המדינה לא לשתף עם זה פעולה (Gettyimages)

אני לא אצפה במשחקים, בשום דרך. ולא כי איני אוהד את אחת משתי הקבוצות, לא מעריץ של מסי, ולא גדלתי על איאן ראש. לא אצפה במשחקים כי אני מתעקש להתייחד עם הקורבנות והנופלים, כי כך אני באמת מבין את המותר שלנו מהעולם הציני סביבנו. לא הצבעתי למפלגת ימין, אינני שומר מצוות, ואני מת על כדורגל, אבל ימי הזיכרון שלנו לא מקבלים את צביונם על פי הגדרה. מעטים הם אלה שהשואה לא נגעה בהם או שלא הכירו אפילו חלל אחד. עבור רבים, ברגע שמתחילים הטקסים, אין דבר יותר חשוב מזה בעולמם, בעולמנו.

מה שהכי מטריד אותי בעניין - ואני יודע שיש הרבה אוהדי ברצלונה וליברפול שלא יצפו במשחקים בדיוק מהסיבות שאני אינני צופה בהם - זו העובדה שלאלה שיצפו במשחקים יש הסברים למה הם כן יצפו: "כי כך ציוונו המתים", "כי הנורמליות שלנו היא הניצחון הכי גדול על הנאצים", וכי "אם חברינו לשכבה, חלל מערכות ישראל, היה במקומנו - הוא היה נוהג אותו דבר". האמת היא שימי הזיכרון עבור חלק מאלה הם קוץ בישבן. אין להם עניין בסיפורי הזיכרון, ומנגינת הכינור המונוטונית שממלאת 90 אחוז מפסקול הסרטים המוקרנים בימים האלה יכולה להוציא אותם מדעתם.

ואני תוהה כלפי אלה שמנפנפים אותי עכשיו בביטול, כאילו צריך את ימי הזיכרון המיוחדים כדי לזכור ולהתייחד, ומי בכלל שמני לקבוע את זמני ההתייחדות: האם פעם אחת בכמה שנים אתם לא יכולים לוותר? האם כשאתם מציבים את הילד הנכנע ממרד גטו ורשה או את רב סרן רועי קליין הי"ד מול לאו מסי או מוחמד סלאח, אתם באמת מוותרים על הזיכרון הקולקטיבי ובוחרים בריגוש? כי אם כן, לפחות אל תהיו צבועים.


אתם באמת מוותרים על הזיכרון הקולקטיבי ובוחרים בריגוש? (AFP)
תוצאות
אחרונות
תוצאות אחרונות
מעריב
ברשתות החברתיות
כל הזכויות שמורות לצ'רלטון בע"מ