שירים עצובים ושערים: שדרו את ברצלונה - ליברפול ללא קול

מוחמד סלאח מוחמד סלאח | AFP
הדיסוננס בין החוויה הססגונית של משחק הכדורגל לבין השידור האילם, תביא כל צופה לחוויה רגשית שדווקא תקרב אותו לרוח יום הזיכרון. ניר קיפניס הוא מהישראלים שלא יוותרו על משחק מכריע בליגת האלופות. דעה
ברשותכם, אעבור מיד לפסק הדין: אשם. אני מהישראלים שלא יוותרו על משחק מכריע בליגת האלופות גם אם הוא חל בערב ימי הזיכרון, הימים הנוראים של הישראלים ללא קשר למידת קרבתם לדת

בני ביתי כבר מכירים את הגרסה הפרטית שלי ל"מסך מפוצל" – על צג המחשב (באמצעות לינק גרוע שנתקע בכל שתי דקות ומדביק את המחשב שלי בווירוסים שונים ומשונים) מרצד המשחק, על המסך הגדול של הטלוויזיה – השידורים העצובים בטלוויזיה. לא אחת קרה שעל המסך הקטן כבש מסי שער וירטואוזי, בעוד שעל המסך הגדול בדיוק נכבשה ורשה בידי הנאצים או הרובע היהודי בידי חיילי הלגיון הירדני. אני קשור בעבותות להיסטוריה של העם היהודי – ואני ממש לא יודע אם קרבה לאירועים נחשבת במניין הזכות להביע דעה, אבל אם מהשואה ניצלו הוריי מכיוון שנולדו בשנות העשרים של המאה הקודמת בארץ ישראל (כלומר איני דור שני או שלישי למשפחה שהיו בה שתיקות ארוכות סביב שולחן החג), הרי שמשפחת השכול, זאת של חללי מערכות ישראל ונפגעי הטרור, היא כבר משפחתי הקרובה יותר.


אני לא יודע אם כדורגל הוא בידור. אני בטוח שעבור לא מעט אנשים הוא נחשב לכזה. עבורי הוא החלק המרכזי - גם אם לא החשוב ביותר – בחיי. אין יום שלא אצפה בו לפחות במשחק כדורגל אחד, ובין החודשים מאי לאוגוסט אני מפתח סימפטומים של נרקומן בגמילה. אין מצב שיתקיים משחק כדורגל שתוצאתו חשובה לי מבלי שאשב מול המסך.


לואיס סוארס (Gettyimages)


המסך המפוצל שלי, זה שממלא את הסלון שלי בערבי הזיכרון, מנפק חוויה חזקה: משחק כדורגל ללא פס קול הוא חוויה פגומה, חוויה חסרה, אתה רק כאילו צופה במשחק כדורגל, כלומר לא מחמיץ רגע קריטי שלו, אבל למעשה אתה מול השירים העצובים שבוקעים מהמסך ומול פניהם של לא מעט אוהדי כדורגל (לפחות חלקם) שנשארו בני 20. לפחות אחד מהקברים שאותם אני פוקד למחרת ערב יום הזיכרון שייך לחברי הטוב שהיה גם אוהד כדורגל קנאי. אין סיכוי שאגיע אליו מבלי שאוכל לספר לו איך נראתה הקבוצה שלו, ליברפול, נגד ברצלונה. הרי רק לכבודו הלכתי, עטוי בצעיף אדום-לבן שהשאיר אצלי פעם אחרי משחק של הפועל חיפה בשעריים(!) - לגמר ההוא באיסטנבול בין ליברפול למילאן. אני אדם גשמי עד זרא, ובכל זאת חשתי באותו הערב שלא הייתי לבדי ביציע – ואני אפילו לא אוהד של אף אחת מהקבוצות.

הנחת המוצא שלי היא שיום הזיכרון לא נועד לקורבנות ולמשפחת השכול. הוא נועד לאפשר למי שאינו חלק ממנה, להתאבל – ולו לרגע אחד, על מי שאינו מכיר, אך הוא חייב לו את חייו. את חיינו. אני שואל את עצמי איך הייתי נוהג לו הייתי מתאבל עכשיו, חלילה, על מישהו אהוב - והתשובה שלי ברורה: הייתי צופה במשחק. מוחה דמעה, אולי שוכח לרגע קט, אבל צופה. כך עשיתי גם ברגעים הקשים ביותר של חיי, בין אם היו קשורים לקולקטיב הישראלי או לא.

ברור לי שלא יאה שבערב יום הזיכרון יעלו ממרפסות הבתים זעקות שמחה על כיבוש שער או אפילו קולו של שדר מתלהב, ועל כן אני מציע את הדבר הבא: שדרו את המשחק ללא קול. מצדי תוסיפו לו אפילו פס קול של שירי זיכרון. הדיסוננס בין החוויה הססגונית של משחק הכדורגל לבין השידור האילם, תביא כל צופה לחוויה רגשית שדווקא תקרב אותו לרוח יום הזיכרון: האשליה שהחיים בחוץ נמשכים למרות האבל, העובדה שבמותם ציוו לנו את החיים. משחק כדורגל לא מוכרח להיות קרנבל, לפעמים הוא, לפחות עבורי, סוג של טקס זיכרון פרטי.


ואן דייק ופירמינו (AFP)
תוצאות
אחרונות
תוצאות אחרונות
מעריב
ברשתות החברתיות
כל הזכויות שמורות לצ'רלטון בע"מ