אינטר מילאנו נגד סלביה פראג בסן סירו זה משחק שלא מסומן אצלי. בשביל זה יש את ערוץ הקיבוץ. סלביה פראג קבוצה שולית. לא בטוח שאני מבחין בינה לבין ספרטה פראג. טל בן חיים משחק באחת מהן. את אינטר אני לא קונה לפי שעה. רק בגדולתה אני קונה אותה, בפעם האחרונה זה היה ב־2010. וגם בגדולתה זו קבוצה של ניואנסים, שמנצחת על הדברים הקטנים: הגנה וניצול טעויות. אינטר משמיעה רעשים השנה; קונטה, לוקאקו, אלכסיס. היא חוזרת. אראה אותה כשתגיע.
סלביה פראג נגד דורטמונד זה כבר משחק שאני מחכה לו ומארגן את סדר היום שלי לפיו. זה מה שמשחק אחד בשלב הבתים של ליגת האלופות יכול לעשות – תפסת קבוצה שידעת עליה משהו באופן כללי, היא מראה לך משהו מיוחד שאתה אוהב, אתה נקשר.
סלביה פראג מעניינת רק אחרי שרואים אותה משחקת. היא אמורה להיות השטיח בבית מוקדם שכולל את ברצלונה, דורטמונד ואינטר – בית ו', בית המוות. היא הוגרלה לבית הזה אחרי שעברה את קלוז'. קלוז' זאת הרומנייה שעברה את מכבי ת"א, שאוכלת את עצמה עד היום – איך דבר כזה קרה לה. אחרי שני משחקים בבית המוות, סלביה עומדת בציפיות המוקדמות. היא במקום האחרון עם נקודה אחת מתוך שש. בשני משחקיה סלביה לא "עמדה זקופה מול יריבות עדיפות והביטה להן בלבן של העיניים", כמו שאמרו, כי זה תיאור של אנדרדוג שהפתיע וסלביה בעיני עצמה לא אנדרדוג. היא בבית שסיכוייה בו שווים, היא ציפתה לארבע נקודות בשלב הזה.
סלביה, אם כך, נקלעה לפיגור, אבל משדרת במשחקה שביכולתה לסגור אותו. רואים את זה על שחקניה, על שפת הגוף שלהם. אף קבוצה בבית המוות לא יכולה להרגיש את עצמה בטוחה במשחק מולה, לא בבית ולא בחוץ. בניגוד לציפיות, סלביה משחקת כמו קבוצה שנמצאת במקומה הטבעי.
על סלביה, כמו על ספרטה, נשפך הרבה כסף בשנים האחרונות. שתיהן מוחזקות על ידי תאגידים כלכליים. ספרטה השקיעה בשוק ההעברות, מכרה ובעיקר קנתה – בין היתר גם את טל בן חיים. סלביה השקיעה במעטפת, בנתה תשתית, התמקדה בידע, התמקצעה ובנתה מסגרת תומכת לכדורגל, שבה שחקנים מפיקים מעצמם. את השחקנים שלה היא ליקטה מפה ומשם. בין היתר גם מספרטה, שהמודל שלה קרס. סלביה מעלה בהרכבה באופן קבוע שמונה שחקנים צ'כים או סלובקים. המאמן שלה הוא תוצר מובהק של הכדורגל בארצו. עשה הכל, בכל השלבים ובכל הגילים. הכדורגל המקומי זורם בדמו. סלביה היא פסגה מבחינתו.
הצ'מפיונס ליג מועידה לקבוצות בסדר הגודל של סלביה תפקיד בשלבים האלה. ליגת האלופות זקוקה נואשות לקבוצה קטנה ומפתיעה שתבעט באחת הפייבוריטיות הגדולות לפני שהן מסתדרות זו אחר זו ועולות לשלב הבא. סלביה נמצאת בנישה של באזל בשנים האחרונות. אפשר לצרף אליה גם את ברוז', שהגיעה לתוצאה יפה במדריד אבל נראתה בברנבאו כמו אנדרדוג שמפיק מעצמו את המקסימום. כמו שבאזל נראתה במפגשיה עם הגדולות בשלבים המכריעים – מפתיעה, משתדלת, אבל לא שייכת. סלביה, בניגוד להן, נראית שייכת. אבל צריך להיות חשדן בשלבים האלה לגבי התעלות חד־פעמית של הקטנות והמפתיעות, כי הגדולות והעשירות הן אלה שממשיכות הלאה. ב־15 השנים האחרונות תמיד תמצא את 15 האירופיות הגדולות בין ה־16 האחרונות.
שחקני סלביה בסן סירו. מפיקים מעצמם את המקסימום (Emilio Andreoli / Stringer)
על פי קני המידה המקובלים בצ'מפיונס בשלב הזה, סלביה כמו זלצבורג, כמו באזל, כמו דינאמו זגרב – הן קישוט קטן ואנושי שעוד רגע יפונה. בארצותיהן הן מפלצות. ההשתתפות הקבועה שלהן בליגת האלופות מנתקת אותן מהכדורגל בארצותיהם, מעמיקה את הפערים בינן לבין יתר הקבוצות ומותירה אותן חסרות סיכוי. אפשר להיקשר לסלביה, אבל צריך להסתכל עליה גם דרך עיניים צ'כיות.
צריך לאמץ נקודת מבט של דייג נורווגי כדי לקבל פרופורציות בעניין מנור סולומון. הנורווגי יושב וצופה בתקצירים שמוגשים לו מליגת האלופות. הוא איש של הרגלים קבועים. בשלב הזה של ליגת האלופות הוא מקבל את ההופעות האחרונות של הסינדרלות רגע לפני שהנשף שלהן ננעל. הוא מורגל לכל מיני פרצופים עלומים שנותנים הופעות פרידה הרואיות. לפני שבוע הוא קיבל את הניגרי של סלביה שנתן את הגול בסן סירו. עד אז הוא לא שמע עליו, אבל הנורווגי יודע שבשלבים האלה נחשפים כישרונות כבירים, לא כולם מוכרים, שמשחקים על החיים שלהם. הם משחקים בגישה שאם הם לא פורצים אין להם בשביל מה לחיות. הנורווגי מחבב את הגישה הזאת: בחורים צעירים שאיש לא שמע עליהם מקבלים הזדמנות, הם יודעים שזמנם קצוב, והם מוציאים מעצמם הופעה שלא תישכח.
השבוע ליגת האלופות מספרת לו סיפור אחר. גם פה מדובר בפרצוף עלום שהוא לא שמע עליו, אבל הנה הוא מביא את הדקה הגדולה שלו ומספק את אחד מכמה סיפורים טובים שהמחזור הזה סיפק. השחקן החדש של שחטאר, את שחטאר הוא מכיר, אצלה תמיד יש חדשים ולא מוכרים שהיא חושפת, שחטאר יודעת על מי לשים יד, ומכל מקום החדש הזה אתמול הגיע והוא מנצח לה במשחק חוץ, בסן סירו, בזמן פציעות. הגול – הנורווגי כבר ראה כאלה. כדור הסתובב ברחבה, החדש השתלט עליו, יש לו רגליים זריזות, מיד רואים, ושם אותו בפנים. מהר, פשוט ונקי. החדש קטן אבל מקצוען. מה שמו? מנור סולומון. מחר הנורווגי ישכח מי הוא, אלא אם סולומון ישוב ויזכיר לו.
קטן, אבל מקצוען. סולומון (VINCENZO PINTO/AFP/Getty Images)
ביחס לישראלים שיצאו לפניו לאירופה, סולומון הראה כאן מעט מאוד. בניון, ברקוביץ' ורביבו סיפקו שפע של ראיות ליכולות שלהם לפני יציאתם. היו להם אליפויות על שמם. דאבור הראה יותר ממנו. על סולומון בעיקר דיברו אבל סביבו היה קונצנזוס: מאמנים, סוכנים, פרשנים, אף אחד לא הטיל בו ספק, לא הייתה סיבה לפקפק כי סולומון הבליח, אבל סולומון לא הקפיץ אף מסגרת שבה שיחק. מקבוצות הגילאים דרך הנבחרות הצעירות, נערים, נוער, בוגרים. סולומון רק עבר שם.
הקריירה של סולומון יכולה להיתקע בהמשך מכל מיני סיבות, אבל הן לא יהיו קשורות לענייני מנטליות שדיכאו בעבר כישרונות ישראליים שאירופה גילתה בהם עניין. סולומון אפוי, הוא נמצא איפה שהוא צריך ומגיע לו להימצא, גם אם עוד לא סיפק ראיות חותכות ליכולותיו. סולומון הוא דוגמה לכישרון שלא פוספס. הוא מחליק ממסגרת למסגרת בטבעיות. מקבל הכרה ומיד מספק את מה שמצופה ממנו. הוא לא נזקק לזמן התאקלמות, לא נתקל בקשיי הסתגלות ולא נופל קורבן למאמן שלא מבין ולא רואה את האיכויות הנסתרות שלו. סולומון הוא בדיוק מה שהדייג הנורווגי ראה.
מה דעתך על הכתבה?