חביבות הקהל: ארסנל ונאפולי הן שתי קבוצות שונות אך דומות

זלצבורג - נאפולי 1:3. דאבור כבש
אחת באה מתרבות עשירה ושמרנית של 20 שנה תחת ונגר, השנייה בנויה בעיקר על זיכרונות ממראדונה. אבל לשתיהן יש אופי ומשחק אטרקטיבי, ורק אחת תישאר לוזרית. יוכין מתכונן לרבע גמר הליגה האירופית (22:00, ספורט4)
ארסנל ונאפולי הם מועדונים שונים בתכלית, וממבט ראשון ההשוואה ביניהם פשוט מגוחכת.

התותחנים הם קבוצה לונדונית קצת אליטיסטית. היא תמיד היתה יציבה יחסית מבחינה כלכלית. כיום היא נשלטת על ידי גורמים בינלאומיים שונים, אשר בראשן קונצרן אמריקאי ענק, והקשר האותנטי שלה לאוהדים המקומיים הולך ומתרופף. היא משחקת באצטדיון חדיש – הון עתק הושקע בבנייתו, אך כעת הוא מתחיל גם להניב רווחים נאים. היא פיתחה זהות מוגדרת מאוד בזכות מנג'ר ששלט בה במשך יותר משני עשורים, אבל העונה יצאה לדרך חדשה ללא ארסן ונגר, ומינתה מאמן צעיר יחסית בדמותו של אונאי אמרי.


נאפולי היא קבוצה דרומית, המייצגת עיר גדולה אך ענייה. אוהדיה החמים הרגישו מאז ומתמיד אנדרדוג בקרב מול הצפון העשיר. גם המועדון עצמו ידע לאורך השנים צרות כלכליות רבות, כולל פשיטת רגל של ממש אשר דירדרה אותו לליגה הרביעית באמצע העשור הקודם וחייבה את הקמתו מחדש מאפס. הוא נשלט מאז על ידי איש עסקים ססגוני מקומי מאוד, מפיק הסרטים אאורליו דה לאורנטיס, והקשר שלו לקהל המקומי הדוק במיוחד.

שחקני ארסנל חוגגים. קבוצה לונדונית אליטיסטית (Getyimages)
שחקני ארסנל חוגגים. קבוצה לונדונית אליטיסטית (Getyimages)


נאפולי משחקת באיצטדיון מיושן להחריד שלא מניב לה דבר. זהותה בנויה בעיקר על דייגו מראדונה, כוכב העל שפיאר את מדיה בשלהי שנות ה-80 ואף הצעיד אותה לזכיה בשתי האליפויות הבודדות שלה – דבר המדגיש יותר מכל את היעדר ההישגיות. מאמנים מתחלפים בה בתדירות גבוהה יחסית, אבל הקיץ הובא לספסל אחד מאנשי המקצוע הוותיקים והמעוטרים ביותר בדמותו של קרלו אנצ'לוטי.

בקיצור, יש כאן הבדל תהומי כמעט בכל האספקטים. כמעט, כי משני היבטים בכל זאת יש דמיון לא מבוטל בין ארסנל ונאפולי, ודווקא היבטים אלה הופכים את ההתמודדות ביניהן ברבע גמר הליגה האירופית למרתקת במיוחד.

ראשית, לשתיהן אין כל מחוייבות לטיפוח שחקנים מקומיים. זמן רב אחרי מהפכת בוסמן איבדו מועדונים רבים מדי זהות מקומית, אולם במקרה של ארסנל ונאפולי הדבר בולט במיוחד. בשתי הקבוצות כמעט ואין שחקנים מקומיים, והן מציגות לא פעם הרכבים של 11 שחקנים זרים. בארסנל יש בוגר אקדמיה אחד, אנסלי מייטלנד-ניילס, אשר עושה פריצה משמעותית מאוד העונה וטוב שכך, אך באופן עקרוני היא מתקשה מאוד לקדם תוצרת בית וגם מבצעת אך ורק רכש זר. גירושו השנוי במחלוקת של ארון ראמזי, בריטי ותיק מאוד שמזוהה באופן מוחלט עם הקבוצה, הוא סימפטום לתופעה – בארסנל הוחלט כי דרישות השכר של הוולשי גבוהות מדי, והיותו מקומי לא היתה רלוונטית לסוגיית הישארותו. במקומו, יחתימו שם עוד שחקן זר.

מראדונה במדי נאפולי. לא זכתה בתארים בלעדיו (Gettyimages)
מראדונה במדי נאפולי. לא זכתה בתארים בלעדיו (Gettyimages)

זה נכון גם לגבי נאפולי. נכון, לורנצו אינסינייה קיבל לאחרונה את סרט הקפטן בעקבות עזיבתו של מארק האמשיק, והוא בחור מקומי מאוד שאוהד את הקבוצה מאז שהוא זוכר את עצמו. הוא הכוכב הבלתי מעורער לא רק בזכות כישוריו על הדשא. ואולם, בדרך כלל אין בהרכב נאפולי איטלקים נוספים מלבדו. בוגרי האקדמיה המקומית נדחקים אל מחוץ למועדון, והנאפוליטנים מעדיפים לרוב רכש זר.

שנית - וזה חשוב הרבה יותר - ניתן להגדיר את שתיהן כלוזריות סימפטיות אשר מסוגלות ליצור תחושת הזדהות בקרב הקהל הנייטרלי, כל אחד בדרכה שלה. הן נאפולי והן ארסנל דוגלות בכדורגל אטרקטיבי מאוד, אך לא מצליחות לתרגם את הסגנון לזכיה בתארים. קל לאמץ אותן ללב בשל כך, כי הן לא דורסניות מספיק. אין להן קילר אינסטינקט אשר עלול לעורר אנטגוניזם. הרכרוכיות שלהן חיננית במידה לא מבוטלת.

אצל ארסנל זה החל בעידן שאחרי עזיבת פטריק ויירה. ונגר הואשם לא פעם בכך שלא הצליח להתאים את השקפת עולמו לשינויים בכדורגל המודרני, וגם המגבלות הפיננסיות כתוצאה מבניית האיצטדיון החדש נתנו את אותותיהן לאורך זמן.

אמרי. משתדל לתת שואו לחובבי המשחק (AFP)
אמרי. משתדל לתת שואו לחובבי המשחק (AFP)

בשורה התחתונה, התותחנים לא זכו באליפות מאז העונה המזהירה ללא הפסד ב-2003/04, נחלו כשלונות מחפירים בליגת האלופות מאז ההעפלה לגמר ב-2006 וגם הזכיות האחרונות בגביע האנגלי לא ממש משפרות את מצב רוחם של האוהדים. בעשור הראשון לכהונתו של ונגר התרגלה ארסנל להרגיש ווינרית, ולכן קשה לה יותר להתרגל לתדמית הלוזרית, אבל את הכדורגל הראוותני היא מעולם לא זנחה. גם היום, עם אמרי על הקווים, היא משתדלת לתת שואו לחובבי המשחק.

אצל נאפולי התמונה שונה בתכלית, אבל השורה התחתונה דומה. היא הצליחה להתברג בצמרת רק בשנים האחרונות, והצלחותיה מבחינת תארים שייכות בעיקר לימי מראדונה, אבל השאפתנות לשבור את ההגמוניה של יובנטוס ניכרת היטב. זכיה באליפות היא המטרה המוצהרת של התכולים, לפחות מאז הגעתו של מאוריציו סארי ב-2015, אבל הבנקאי לשעבר הועזב בסופו של דבר בקיץ האחרון ונדד לצ'לסי בידיים ריקות. הוא סיים פעמיים במקום השני ופעם אחת במקום השלישי, והקבוצה תמיד בעטה בדלי ברגע האמת. מבחינת הסגנון, נאפולי עדיפה על יובנטוס עבור הצופה הנייטרלי, ושחקנים כמו אינסינייה, דריס מרטנס וחוסה קאייחון יודעים לרגש, אבל ניתן להדביק להם את תווית הלוזרים. וזה תקף גם לליגת האלופות.

הגרלה קשה בשלב הבתים אף הובילה להדחת הקבוצה בשלב הבתים בשתי העונות האחרונות, אבל הנשירה לליגה האירופית מאפשרת לחלום על תואר אירופי ראשון מאז גביע אופ"א עם מראדונה ב-1989. מנגד, עבור ארסנל זו יכולה להיות הזכיה הראשונה מאז גביע המחזיקות ב-1994. שתיהן מרגישות שזו הזדמנות נדירה. שתיהן יהפכו לפייבוריטיות לזכיה במפעל אם יגברו על היריבה ברבע הגמר הערב (חמישי 22:00, שידור ישיר בספורט4). ושתיהן ינסו לעשות זאת כהרגלן עם כדורגל יצירתי והתקפי. ההנאה מובטחת, ואחת מהן תמשיך להיות לוזרית בתום צמד המשחקים.
תוצאות
אחרונות
תוצאות אחרונות
מעריב
ברשתות החברתיות
כל הזכויות שמורות לצ'רלטון בע"מ