מריו גצה היה השחקן המזוהה ביותר עם שתי האליפויות של יורגן קלופ בבורוסיה דורטמונד. היו כוכבים זוהרים נוספים סביבו, אשר תרומתם היתה לא פחותה – די להזכיר את מאטס הומלס, שינג'י קגאווה, נבן סובוטיץ', רוברט לבנדובסקי ולוקאש פישצ'ק – אבל הקשר הצעיר היה הסמל האולטימטיבי.
הרי הוא בוגר האקדמיה המקומית, נער הפלא האהוב שנכנס באופן מיידי לליבם של האוהדים והקסים את כל המדינה.
קלופ אהב תמיד לטפח כישרונות צעירים, אז הוא זרק את גצה למים העמוקים כבר באוגוסט 2010, זמן קצר אחרי יום הולדתו ה-18, וקיבל תמורה עוצרת נשימה. צלחת האליפות הראשונה הושגה בעונת הבכורה המרהיבה הזו ב-2010/11. בעונה שלאחר מכן, סיימו הצהובים-שחורים שוב בפסגה, וגצה היה שותף מלא על אף שהחמיץ את כל הסיבוב השני בשל פציעה. אז, כאשר היה עדיין על שולחן הטיפולים הרפואיים, הוא חתם על חוזה ארוך טווח ונשבע אמונים למועדונו האהוב. המעריצים ביציעים היו ברקיע השביעי.
ואולם, הרומן הזה התפרק תוך חודשים ספורים. באיירן מינכן ידעה על סעיף השחרור בחוזה החדש המדובר, והוא עמד על 37 מיליון יורו בלבד – מחיר מצחיק שכדאי לשלם על מנת לקבל את השחקן הצעיר הטוב במדינה ולהרוס את היריבה הגדולה היחידה.
גצה הצעיר וצלחת האליפות ב-2011 (Gettyimages)
כך החלו המגעים מאחורי גבה של דורטמונד, והם הניבו פרי כבר באפריל 2013. כרעם ביום בהיר, הוכרז כי גצה עובר לספינת הדגל ממינכן, ועבור בורוסיה היתה זו בגידה. לא רק האוהדים הרגישו מרומים, אלא גם הבכירים במועדון. הפגיעה היתה קשה, ולכן אף הופסק המו"מ למכירתו של לבנדובסקי לאליאנץ ארנה. בדורמונד העדיפו לאבד את החלוץ הפולני ללא תמורה ב-2014 מאשר להעביר שני כוכבים לבאיירן בו זמנית ב-2013. לא בטוח שזו היתה ההחלטה הנכונה, אך לא פשוט להתווכח עם הרגש. בינתיים, נערך גמר ליגת האלופות בין באיירן לדורטמונד בצל הפרשה, אבל גצה בכלל החמיץ אותו בגלל פציעה. היה זה סימן לבאות.
הכוכב ראה את הכל באור אחר לגמרי, כמובן, וגם עם הרגש שלו אי אפשר להתווכח. גצה אולי התקבל לאקדמיה של דורטמונד כבר בגיל 8, אבל הוא יליד בוואריה, ואוהד באיירן מאז שהוא זוכר את עצמו. הוא התחנך בצבעים הצהובים-שחורים, אבל הפיג'מה הראשונה שלו היתה אדומה-לבנה עם הסמל של באיירן. עמוק בפנים, הוא חש כי עצם היותו אחד המנהיגים של דורטמונד היתה מעין בגידה בחלום הילדות. החלום היה להיות שחקן באיירן. וכאשר המועדון המוביל והעשיר בגרמניה הציע לו שכר עתק והזדמנות לעבוד עם פפ גווארדיולה, הסירוב היה בלתי אפשרי. רק בדיעבד התברר לו כי הפיתוי הזה היה רעיל.
כי יש הבדלים מהותיים בין באיירן לדורטמונד. בבורוסיה היו מוכנים לסלוח על הכל לנער המקומי. במינכן, כל משחק חלש הפך לשיחת היום בצהובונים, כל פציעה פגעה במעמדו. והיו הרבה יותר מדי משחקים חלשים, והרבה יותר מדי פציעות. הכוכב לא עמד בציפיות הגבוהות וקרס – פיזית ומנטלית. זה לא היה בשבילו. אפילו שער הניצחון המיתולוגי בגמר המונדיאל ב-2014 לא השפיע על מסלול ההתרסקות. נהפוך הוא – הוא רק החמיר את המצב, כי הציפיות התעצמו, והמציאות היתה שונה בתכלית. בעונת 2015/16, כאשר הפך לשחקן שולי לחלוטין בסגל בשל מצבו הבריאותי והפסיכולוגי, היה ברור לגצה שהוא חייב לברוח. והיו לו שתי אופציות עיקריות – לחזור לקבוצתו הקודמת או למאמנו הקודם.
הפך לשחקן שולי בקבוצה במדיה מילדות חלם לשחק (AFP)
בימים האחרונים, הודה גצה כי ניהל שיחות מעמיקות עם הבוס שקידם אותו לגבי מעבר אפשרי לאנפילד. "קלופ ידע שאני רוצה לעזוב את באיירן, וטבעי שדיברנו. הוא מכיר אותי טוב מכולם, ואני תמיד מחפש אתגרים חדשים. זה היה רעיון מעניין", הוא אמר. למזלם של השניים, השיחות לא הבשילו לכדי עסקה, כי גצה לא היה משתקם בליברפול. בפרמייר-ליג לא היו נותנים לו כל כך הרבה זמן ושקט תעשייתי כדי לחזור לעצמו. דורטמונד היא סיפור אחר לגמרי. בבורוסיה בלעו את העלבון, שילמו 22 מיליון יורו כדי להשיב את הבן הגולה הביתה, והמשיכו לעמוד לצידו בכל הצרות. ההפרעות הנוירולוגיות שאובחנו אצלו איימו לחסל את הקריירה כליל. הן העמידו באור חדש את המצוקה של גצה בבאיירן, וגרמו לאוהדים הנייטרלים להפסיק ללעוג לו. בזכות היחס החם והסבלני של דורטמונד, הצליח גצה להתגבר על המכשולים, והיום הוא משחק עם חיוך על פניו.
אז נכון, הוא לעולם לא יהיה כוכב על, כפי שציפו ממנו פעם, אבל מה זה משנה? הרי בתחילת העונה המאמן לוסיאן פאבר בכלל לא בנה עליו – עודף משקל גרם לגצה להיות מחוץ לסגל. כאשר חזר לכושר סביר, הוא שולב בהדרגה, והפך לשחקן משמעותי בקבוצה האטרקטיבית והכייפית שמנסה לקטוע את רצף האליפויות של באיירן. שש כאלה יש למועדון ממינכן מאז 2013, במחציתן זכה גצה עצמו. ואולם, הזכיות לא היו מתוקות מספיק מבחינתו. התחושה אפילו לא היתה קרובה לאושר שחש כאשר הניף את הצלחת בחולצה הצהובה ב-2011 וב-2012. ועכשיו יש לו הזדמנות לעשות זאת שוב, כנגד כל הסיכויים, גם ב-2019. "לא חשבנו שנהיה שותפים למאבק האליפות, אבל אנחנו מובילים את הטבלה באפריל, וחייבים להאמין", הוא אומר.
"חייבים להאמין". רויס וגצה (Gettyimages)
במשחק העונה בסיבוב הראשון, פתח גצה בהרכב והוחלף בדקה ה-59 כאשר דורטמונד היתה בפיגור 2:1. פאקו אלקאסר שנכנס במקומו היה זה שהשלים את המהפך וניצח את הקרב עבור בורוסיה – 2:3. זה היה הרגע בו הבינו בדורטמונד שהכל אפשרי. כעת, לקראת המפגש הגורלי (החל מ-19:20, ישיר בספורט1), שוב נמצא גצה בתמונת ההרכב, והוא משתוקק להיות שם. הוא רוצה לסגור מעגל ולהיות שוב אלוף בשורות האנדרדוג. כך הוא אוהב את זה, כך זה טבעי מבחינתו. הוא הפנים זאת באיחור, והודה בדיעבד כי לא היה עובר לבאיירן לו היה מבין את ההשלכות, אך הטעות רק מעצימה את הכמיהה להצלחה על חשבון האקסית. הפיג'מה מהילדות כבר לא רלוונטית.
מה דעתך על הכתבה?