"אני צריך לשחק כל שבוע, וזה לא קרה מסיבות שונות. אצטרך לחשוב בקיץ ולדסקס את עתידי עם הסוכן", אמר גארת' בייל אחרי שריקת הסיום לגמר ליגת האלופות מול ליברפול – הגמר בו נכנס כמחליף והבקיע מיד במספרת את אחד השערים היפים ביותר במעמד. אולי אפילו הכי יפה. הוא התעלה אפילו על היעף של זינדין זידאן מול לברקוזן ב-2002, כאשר המנטור בוהה אישית בביצוע המושלם מהספסל.
הכיבוש הזה, הצמד הזה, הגביע הזה – הם היו אמורים להיות גאוותנו. במקום זאת, הוולשי היה מתוסכל. כאשר רואיין על הדשא בתום המשחק, הוא לא דיבר על השער, אלא על עזיבה אפשרית. הרמז היה ברור, ובעצם בכלל לא היה רמז אלא הצהרה ברורה. בייל חשב שהשאיר את הגביע במדריד כמתנה מיוחדת במשחק הפרידה שלו, והשתוקק לעזוב את סנטיאגו ברנבאו. זו הייתה התוכנית עליה חשב עוד לפני הגמר, והמספרת רק הדגישה את הצורך בשינוי. היא אפשרה לו לעזוב בשיא.
במקום זאת, האיש שעזב בשיא היה דווקא זידאן אשר התפטר ימים ספורים מאוחר יותר. בהמשך, נפוצו הדיווחים על המעבר של כריסטיאנו רונאלדו ליובנטוס, בעוד בייל הרגיש שהמומנטום מתחיל להשתנות לכיוונו. כוכב העל הפורטוגלי מפנה את הבמה, המאמן מתחלף, ועוד שינויים רבים צפויים בסגל. אם זה המצב, אולי המספרת בגמר ליגת האלופות לא הייתה אקורד הסיום אלא דווקא נקודת פתיחה לקריירה מחודשת בבירת ספרד? אולי היא תשנה את גישת התקשורת כלפיו? אולי, אחרי המתנה מתישה בת חמש שנים, הוא יהפוך סוף כל סוף לשחקן המוביל של הלבנים? זו הייתה התקווה. אז הוא נשאר, מה גם שהנשיא פלורנטינו פרס לא השתוקק למכור את שני הכוכבים היקרים ביותר שלו בחלון העברות אחד.
והנה, תראו את בייל עכשיו. כאשר הבקיע את שער הנציחון על לבאנטה ביום ראשון האחרון, הוא אפילו לא רצה לחגוג. פניו היו קפואות, ללא חיוך. הוא הדף את עמיתיו שניסו לקפוץ עליו, ולא הסתכל עליהם. הוא היה מנותק. זה כבר לא היה תסכול. זו הייתה הבעת זעם עמוק ומצטבר. כל תקוותיו שטופחו במהלך הקיץ נעלמו כליל. העונה, גרוע מעמדו של בייל בריאל מדריד אפילו בהשוואה לעידן רונאלדו. הוולשי לא מילא את מקומו. גם ללא כריסטיאנו הוא לא מסוגל לקבל מקום בהרכב. ז'ולן לופטגי, המאמן שיצר איתו קשר אישי מצוין בקיץ, פוטר מזמן. סנטיאגו סולארי לא ממש סופר אותו. והעיתונאים? הם עדיין רואים בו בעיקר מקור לכותרות צהובות, וגם ביום שני בבוקר הכותרות היו ארסיות.
גם בעידן שאחרי רונאלדו הוא מחוץ להרכב. בייל (Gettyimages)
אלפרדו רלאנו, עורך "אס" בכבודו ובעצמו, הגדיר את היעדר החגיגה של בייל כ"התנהלות מבישה". ב"מארקה" נכתב כי הוולשי הפגין חוצפה והתנשאות. אפשר להבין מדוע הכוכב מרגיש שכולם מחפשים אותו. הרי גם כאשר חגג, בדרכו הכועסת והמיוחדת את השער לרשת אתלטיקו מדריד בדרבי, התנועה סווגה כהתגרות באוהדים ונפתחה חקירה משמעתית מטעם ההתאחדות. נדמה כי הוא אין ביכולתו לרצות את הסביבה. הם נמצאים בנתק מוחלט – בייל לא סובל את החיים במדריד, ואילו במדריד לא סובלים אותו. זה לא רק עניין של תקשורת. גם חבריו לקבוצה לא ממש מסמפטים אותו.
אפילו טיבו קורטואה שהגיע לריאל רק בקיץ, ועוד עם עבר באתלטיקו, מרשה לצמו לבקר את בייל פומבית. השוער הבלגי לעג לוולשי על כך שהוא לא מגיע לארוחות הקבוצתיות ומעדיף לישון. המגן הברזילאי מרסלו סיפר על חוסר שביעות הרצון מכך שהכוכב טרם למד ספרדית ברמה נאותה. והרי היכולת לתקשר עם הסובבים מהווה חלק קריטי בהתאקלמות. במובנים רבים, בייל טרם התאקלם. הוא עדיין מרגיש שחקן רכש בריטי – נטע זר למרות שהוחתם מטוטנהאם עוד ב-2013. הוא לא התחבר. את מי אפשר להאשים בכך? זו שאלה של ביצה ותרנגולת. השחקן עצמו חייב לקחת על עצמו חלק מהאחריות, אך לעובדה כי הרגיש לא רצוי מלכתחילה יש השפעה עצומה על התפתחות העלילה העצובה הזו.
ואולי אפילו אפשר לקרוא לעלילה הזו טרגית. "החלום ושברו". כאשר הפכה ריאל את בייל לשחקן היקר ביותר בעולם ושילמה תמורתו 100 מיליון יורו, הוא היה רק בן 24. העיתוי המושלם לכאורה לעבור לאחת הקבוצות הגדולות בעולם, בדרך לתהילה. לאור הביצועים בצפון לונדון, היה ברור שהוא מסוגל להפוך לאחד השחקנים הבולטים בדורו. וגם אם לא כולם הבינו מלכתחילה כיצד הוא אמור לשתף פעולה עם רונאלדו, בסופו של דבר הוא היה אמור להיות יורשו של הפורטוגלי. עם הזמן, בייל היה אמור להפוך לפנים של ריאל מדריד, לזכות בכדור הזהב, להיכנס להיסטוריה לצד הגדולים באמת.
בייל בגמר ליגת האלופות. את השאיפה הוא כבר לא יגשים (Gettyimages)
במקום זאת, הוא מתחיל להתכונן לחגיגות יום הולדת 30 על תקן שחקן ספסל. אחרי ששש שנים שלוו בעיקר בפציעות, חוסר יציבות וכותרות שליליות, הוא יודע היטב שלא יגשים את השאיפה. הוא לעולם לא יוזכר בנשימה אחת עם ליאו מסי ורונאלדו. בעצם, הוא מפסיד כרגע במאבק על המקום בהרכב לילד הפלא החדש, ויניסיוס ג'וניור, שהיה בן 13 כאשר בייל נחת בספרד. הוא מפסיד גם ללוקאס ואסקס, שלא מגיע לקרסוליו מבחינת הכישרון הטהור. שחקן העבר של טוטנהאם שקטע את רצף הזכיות של מסי ורונאלדו בכדור הזהב היה דווקא לוקה מודריץ'. אפשר להבין את מצב הרוח הקודר הזה. הדחף לברוח מעולם לא היה חזק יותר – והבריחה הזו לא תהיה פשוטה לאור גילו ותג המחיר הגבוה. פעם, מנצ'סטר יונייטד היתה מוכנה לשלם הון עתק כדי להחזירו לפרמייר-ליג. לא עוד.
קצת תשומת לב חיובית לא תזיק לאפשרות למעבר כזה, ושני מפגשי קלאסיקו מול ברצלונה באצטדיון הביתי מסוגלים למשוך תשומת לב כזו – בתנאי שהוולשי יקבל דקות משחק. חשיבותו של משחק הליגה מוטלת בספק מסוים בגלל הפער הגדול לטובת הקטלונים בפסגת הטבלה, אבל הגומלין בחצי גמר הגביע הערב (21:45, ישיר בספורט4) קריטי לעונה של הלבנים. ובייל זוכר היטב שהשער היפה ביותר שלו במדי ריאל, למעט המספרת מול ליברפול, הובקע מול בארסה במסגרת הגביע, בגמר באפריל 2014. כאשר פצח בדהירה חסרת המעצורים הזו באגף השמאלי בדקה ה-85 והביא את התואר למדריד, נדמה היה שהכל יכול להתחבר. זו יכולה הייתה להיות נקודת הזינוק. זה לא קרה, אבל הזיכרונות יישארו. הערב, למרות הנסיבות, זה הזמן להחיות אותן.
מה דעתך על הכתבה?