קבוצת מרכז טבלה: כך מנצ'סטר יונייטד איבדה הגמוניה, כבוד וכיוון

פול פוגבה
פול פוגבה | Michael Regan / Staff

אפשר לקרוא לזה תהליך, לדרוש סבלנות, להיאחז בהברקות של רגע, להאשים את הצעירים, אבל התחושה היא שהמועדון לא עושה את המינימום האפשרי. ענבל מנור עם כל הסיבות למשבר המתמשך

(גודל טקסט)

"מה לא עובד במנצ'סטר יונייטד?", נשאל דויד דה חאה אחרי ההפסד לניוקאסל. הוא אפילו לא היה זקוק לזמן לענות: "הכל". אותו 1:0 בסנט ג'יימס פארק לפני חודשיים הגיע שלושה ימים אחרי הופעה אנמית ללא איום למסגרת באלקמאר (0:0). זה הספיק לשוער הספרדי כדי לפתוח במונולוג: "הרבה דברים צריכים להשתפר. אני לא יודע מה להגיד, באמת. זו כנראה התקופה הכי גרועה וקשה מאז שהגעתי למועדון. אני לא יודע מה קורה. אנחנו אפילו לא מצליחים לכבוש".

דה חאה צודק. שום דבר לא הולך ליונייטד. כשהיא מצליחה לכבוש, כמו בשבועות האחרונים, היא סופגת, מאבדת יתרון ובקושי מנצחת. אפשר לקרוא לזה תהליך, אפשר לדרוש סבלנות, להיאחז בהברקות של רגע, להאשים את חוסר הניסיון, אבל התחושה הכללית היא שיונייטד, גם אם היא כרגע קבוצה בבנייה, לא עושה אפילו את המינימום האפשרי. היא הפכה לקבוצה בינונית. קבוצת מרכז טבלה.

הניצחון על טוטנהאם באמצע השבוע היה החמישי העונה ב-15 משחקים. לשדים האדומים 21 נקודות והם רחוקים 22 נקודות מהמקום הראשון ושמונה מהמקום הרביעי. לצורך ההשוואה, ז'וזה מוריניו פוטר בדיוק לפני שנה כשבאמתחתו 26 נקודות מ-17 משחקים.  מה זה אומר לגבי אולה גונאר סולשיאר? על פניו המשרה שלו לא בסכנה. על פניו, הוא לא מוצלח יותר מקודמיו. בדיוק ההפך למעשה. פתיחת העונה שלו היא הגרועה ביותר של יונייטד מזה 31 שנה. אחוז הניצחונות שלו מאז מונה למאמן קבוע עומד על 37.5 – נמוך אפילו משל דייויד מויס.


סולשיאר עם ראשפורד. הנורבגי אחראי לפתיחת העונה הגרועה ביותר של יונייטד מזה 31 שנה (Getty)

התוצאות מסונכרנות עם יכולת לא מרשימה של קבוצה מאוד לא יציבה. "השחקנים נראים עצבניים ומועדים לטעות. החילופים של סולשיאר לא משכנעים", פרסם אנדי מיטן טור חריף ב"דה אתלטיק" ערב מחזור אמצע השבוע. "יונייטד שמרה פעמיים על רשת נקייה ב-25 (עכשיו כבר 26 – ע.מ) משחקים. נתון זוועתי למועדון שמשלם את המשכורות הגבוהות בליגה. ארבעה ניצחונות מ-14 משחקים זה עלבון לשם מנצ'סטר יונייטד".

השם מנצ'סטר יונייטד היה במשך שנים מותג הכדורגל החזק בעולם – וזה נתון עובדתי. יונייטד הובילה כמעט מדי שנה את "ליגת הכסף של דלויט", עד שב-2019 צנחה למקום השלישי אחרי ריאל מדריד וברצלונה. בעונת 2017/18 יונייטד רשמה הכנסות של 316 מיליון יורו מעסקאות מסחריות, 230 מיליון מזכויות שידור ו-120 בימים של משחק. לצורך ההשוואה, מנצ'סטר סיטי וליברפול רשמו הכנסות של 100 ו-150 מיליון יורו פחות, בהתאמה. ליונייטד היו נכון לזמן הבדיקה מעל 120 מיליון עוקבים ברשתות החברתיות – מקום שלישי בעולם. במילים אחרות, יש פער עצום בין הערך הכלכלי של המועדון, בין איך שהוא תופס את עצמו לבין התוצאות על כר הדשא.

בספטמבר השנה, דיווחה יונייטד על הכנסות שיא של 627.1 מיליון ליש"ט (כ-740 מיליון יורו). בערך מחצית מהסכום הזה הולך למשכורות של שחקנים ואנשי צוות. כלומר, יונייטד נכשלת למרות שיש לה את האמצעים. "אנחנו ממוקדים בתכנית שלנו לבנות מחדש את הקבוצה ולחזק את מחלקת הנוער. זו הפילוסופיה של המועדון ושל המאמן. כולנו מחויבים למטרה העיקרית והיא זכייה בתארים", אמר סגן הנשיא אד וודוורד, והנה משפט לכם שממחיש יותר מכל את הפער המדובר. יונייטד לא מצליחה לנווט את המשאבים להצלחה מקצועית ועל הדרך, ממשיכה להתעלם מהצניחה המקצועית שלה.


אד וודוורד. יונייטד מתעלמת מהצניחה המקצועית שלה (Gettyimages)

השבוע פרסם ESPN כתבת תחקיר על הקריסה תחת הכותרת: "יונייטד הייתה אמורה להיות גדולה מדי כדי להיכשל – הסיפור האמיתי על איך הכל קרס". נקודת הפתיחה של הקריסה היא כמובן מאי 2013, הפרישה של סר אלכס פרגוסון. הסקוטי נקב במויס כיורש. מאז יונייטד ניסתה מספר סוגי מאמנים. לואיס ואן חאל הקשוח והמנוסה, מוריניו קבלן התארים וסולשיאר שחקן עבר מוערך במועדון. שום דבר לא עבד. מה שיותר מדאיג הוא שאי אפשר להשתחרר מהתחושה שזה רק הולך ומידרדר, בעוד הפער המקצועי מסיטי וליברפול רק הולך וגדל.

אחת הבעיות של יונייטד מאז פרגוסון קשורה בנושא הרכש. מאז 2013, הוציאו השדים האדומים מיליארד דולר על שחקני חיזוק, שרובם לא הצליחו. הנה סיפור שפורסם ב-ESPN. באחת מפגישות העבודה הראשונות ביניהם, וודוורד הבטיח למויס שרכש גדול בדרך – מהלכים להחתמת גארת' בייל, כריסטיאנו רונאלדו וססק פברגאס בעיצומם. "מחכים רק ללחוץ על כפתור כדי לסגור את העסקה". מויס יצא מהפגישה ואמר לאחד מעוזריו: "הוא ליצן או פאקינג גאון".

הימים חלפו. רכש נוצץ לא הגיע. מי כן הגיע? מרואן פלאיני. העסקה נחתמה שלוש שעות לפני סגירת חלון ההעברות באוגוסט ובמחיר גבוה בארבעה מיליון ליש"ט מסעיף השחרור שיונייטד הייתה יכולה לשלם אם הייתה סוגרת את העסקה שבועיים קודם לכן. "השחקנים רצו שם גדול שירים את חדר ההלבשה וקיבלנו את פלאיני", נזכר אחד מאנשי הצוות של מויס. "הוא בחור טוב שעשה עבודה טובה, אבל הסתכלנו אחד על השני ושאלנו מה לעזאזל קרה עם כל ההבטחות".


"מה לעזאזל קרה עם כל ההבטחות?" (Gettyimages)

מויס היה הראשון שהחל במה שמאפיין את השדים בשנים האחרונות – החתמות פאניקה. יותר מדי כסף על שחקנים שלא שווים את הסכום. זה התחיל עם חואן מאטה בינואר 2014, נמשך עם אנחל די מריה באותו קיץ, מורגן שניידרלן וממפיס דפאי (2015), הנריק מיקיטריאן (2016), אלכסיס סאנצ'ס (ינואר 2018) ופרד (קיץ 2018). להוציא את פול פוגבה (שמאז שהגיע רק מנסה לברוח), שחקנים בפיק לא רוצים להגיע ליונייטד. רק שחקנים תקועים שמיצו את עצמם בקבוצתם הקודמת. רשימת הפלופים חלקית. למרות זאת, וודוורד התעקש לקחת על עצמו את סמכויות הרכש ולא למנות מנהל ספורטיבי.

"הבעיה של וודוורד היא שהוא לא יודע כמה הוא לא יודע. יש לו כוונות טובות והוא רוצה שיונייטד תהיה אלופת אנגליה ואלופת אירופה, אבל הוא חושב שיש לו פתרונות לכל דבר ואין לו. למועדון אין. לכן הוא צריך לשכור את האנשים הנכונים בתפקידים הנכונים. הוא גם נחמד מדי. זו בעיה שלו ושל משפחת גלייזר – אין להם חספוס. זה ממש לא המקרה בצוות הניהולי של סיטי או צ'לסי או אצל דניאל לוי בטוטנהאם", ניתח גורם את ההתנהלות.

הקיץ, הלכו וודוורד וסולשיאר על קו אחר. יותר בריטים, פחות שמות, חדר הלבשה יותר נקי וחזרה למקורות. ייתכן שהתהליך הזה יניב פירות בעתיד, אבל הצעירים כרגע צעירים מדי ושמות גדולים לא ממהרים להגיע. יונייטד צנחה בשש שנים וחצי בלי אבא למקומות נמוכים תדמיתית, איבדה הגמוניה, כבוד וכיוון. הקבוצה הנוכחית חסרה כישרון ולכן גם מכת הפציעות הקטנה ביותר פירקה את הקבוצה. אחת הטענות כלפי סולשיאר היא שהגדיל את כמות אימוני הכושר במהלך ההכנה ב-50 אחוז. לטענת הצוות הפיזיולוגי, העומסים בקיץ הגבירו את כמות הפציעות.

אחרי הניצחון על טוטנהאם, סולשיאר 'עשה שרירים' עם ליטוף ידידותי (אך משפיל) את ראשו של מוריניו. בלי קשר לניצחון, פיטורים נוספים לא ממש עמדו על הפרק. אותם דברים שלא עבדו תחת מאמנים בפרופילים גבוהים יותר ממשיכים לא לעבוד. כישלון גרר כישלון ויחד עם הרכש, הכל התאסף יחד למשהו מאוד בינוני. התחושה באולד טראפורד היא שלמישהו שמכיר את ה-DNA של פרגוסון יש סיכוי גבוה יותר להחזיר את הקבוצה לימי פרגוסון. השאלה היא כמה סבלנות תהיה להכיל תהליך ללא תוצאות ביניים כמו תואר קטן או העפלה לליגת האלופות. 


כמה סבלנות תהיה? סולשיאר עם מוריניו אחרי הניצחון באולד טראפורד (Gettyimages)

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי