לא חסרות תופעות בזויות במשחק היפה בעולם: אלימות על המגרש וביציעים, התחזויות, משחקים בלי קהל, מחירי כרטיסים, אצטדיונים אולימפיים, פערים כלכליים עצומים בין קבוצות, חוקים ישנים ורעים שלא משתנים, פגרות הנבחרות. והנה אוטוטו, כמדי שנה, ייערך בציריך הטקס המלוקק של הבאלון ד'אור, כש(זהירות ספוילר) מסי ייבחר בפעם החמישי לשחקן השנה בעולם ויקדים את ניימאר וכריסטיאנו רונאלדו.
הרעיון עצמו – לבחור את שחקן השנה בעולם – נחמד וראוי. אבל איך שהעסק הזה מתבצע גורם לי לתחושת בלבול, מיאוס וגועל. פלה לא נזקק לטקסים ולתארים אישיים כדי להיחשב לגדול מכולם. הספיקה העובדה שהוא היחיד שזכה במונדיאל שלוש פעמים, וגם דייגו מראדונה הגיע למעמדו ההיסטורי בזכות הופעת היחיד המרשימה אי פעם בתולדות המונדיאלים (1986) והיכולת שלו לסחוב מועדון בינוני ומדוכא (נאפולי) לפסגות היסטוריות.
- שינתה כיוון: בזואר, בארקלי וסטונס מבוקשים בברצלונה
- קלופ: "סטארידג' צריך לבטוח בצוות הרפואי של ליברפול"
- הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ספורט1
אך בימינו הכדורגל התמסחר בצורה מפחידה – הקפיטליזם והאינדיבידואליזם רק מתעצמים ולא פלא שתואר "שחקן השנה בעולם" הפך פתאום למשאת נפשם של הכוכבים. פתאום יש לפרס האישי הזה מעמד דומה לזכייה בליגת האלופות, ביורו או במונדיאל, וכמות כדורי הזהב שיש לשחקן הפכה משולה לכמות הזכיות של טניסאי בגראנד סלאם. ובמקביל לכך, בשנים האחרונות הפוליטיזציה סביב כדור הזהב חוגגת, יש קמפיינים של גופי תקשורת בעד כדורגלן זה או אחר, החברות המסחריות הגדולות דוחפות את מועמדיהן. זה נהיה ציני ומגעיל.
כדור הזהב קיבל מעמד יוצא דופן (AFP)
אותי פסטיבל הבאלון ד'אור מחליא קודם כל מפני שכדורגל הוא משחק קבוצתי. למעשה מדובר אולי בענף הקבוצתי ביותר בספורט, וזה סוד כוחו וקסמו: בבייסבול משקלו של הפיצ'ר עצום, בפוטבול אין מהלך (חוץ מבעיטות שדה) שלא תלוי בקווטרבק או בראנינג בק, בראגבי יש משקל רב לבועט. בכדורסל, כדוריד, כדורעף, הוקי וכדורמים יש 5-7 שחקנים על המגרש כך שמידת ההשפעה של כל אחד גדלה וכך התלות בו.
בכדורגל הצלחת האינדיבידואל מושגת רק בקונטקסט קבוצתי: לאו מסי או כריסטיאנו רונאלדו לא היו מגיעים רחוק ללא המסגרת הקבוצתית ההולמת; תמיכת הצוות ההתקפי הנהדר שמשחק לצדם וחוליות ההגנה שאפשרו להם לזכות בתארים קבוצתיים – שזו אמורה להיות המטרה היחידה בענף.
הבאלון ד'אור מקדש את האינדבידואל על פני הקבוצה, הוא הוביל לכך שכוכבי כדורגל כבר לא חוגגים שערים של חבריהם לקבוצה ויעדיפו לשחק במקום לא תחרותי (בארסה/ריאל/פ.ס.ז'/באיירן) כדי שיוכלו לכבוש בצרורות. איך לעזאזל הגענו לימים בהם מקדשים מפעל אינדבידואליסטי שכל כך מנוגד לרוחו של המשחק? ואיזה מסר שלילי אנחנו מעבירים לדורות הבאים של הכדורגלנים?
ימים בהם מקדשים מפעל המנוגד לרוח המשחק (Gettyimages)
**
הנה שלוש הסיבות המרכזיות בגללן אני לא אוהב את הבאלון ד'אור:
1) לא ברור על מה ולמה מוענק הפרס: בספורט האמריקאי מקובל, לפי ההיגיון הפשוט, שבסיום כל עונה בוחרים את השחקן המצטיין ולעיתים בוחרים בנפרד את שחקן ההתקפה המצטיין ואת שחקן ההגנה המצטיין.
בכדורגל העונה מתחילה באוגוסט ומסתיימת באביב, או בקיץ – במידה ונערך טורניר בינלאומי. התזמון המוזר של הטקס בתחילת ינואר לא מסונכרן עם לוח השנה של הכדורגל. ולאף אחד לא ברור – מה המשקל של חצי העונה הראשון של העונה הנוכחית אל מול חצי העונה השני של העונה שעברה, ומה משקלה של ההצלחה הקבוצתית בבחירה.
כמו כן, בקבוצה בה יש שוער, שחקני הגנה, קשרים וחלוצים – כיצד בדיוק אפשר לבחור את "השחקן הטוב ביותר?" הרי להשוות בין מסי למנואל נוייר זה כמו להשוות בין שוקולד לסטייק. עדיף לחלק תואר שחקן השנה בעולם לפי עמדה בהתאם לשאלה: "מי ביצע את תפקידו בצורה הטובה ביותר?".
נוייר. אי אפשר להשוות אותו לשחקן שדה (Gettyimages)
2) חוסר הוגנות: שחקנים בכירים בברצלונה בעבר ובהווה מהללים את הקשר האחורי סרחיו בוסקטס ותרומתו העצומה לשטף המשחק של הקטלונים וחיבור ההגנה וההתקפה. מאמן בארסה לואיס אנריקה טוען שהוא הקשר הטוב בעולם, אבל בוסקטס שהיה שותף לטרבל של בארסה לא נכלל ברשימת 23 המועמדים הסופיים לבאלון ד'אור וגם לא בין 40 המועמדים (מתוכם 12 קשרים) לנבחרת העונה של אופ"א.
59 פעמים חולק הבאלון ד'אור שקיים מאז 1956. "כדורגלן השנה באירופה" היה השם הלא רשמי לתחרות כשעד 1995 רק כדורגלנים אירופים היו מועמדים, ומאז ועד 2007 התאפשרה מועמדותם של לא-אירופים שמשחקים בקבוצות באירופיות, ובשמונה השנים האחרונות הוסרו כל המגבלות.
רק בשישה מקרים זכו בתואר שחקני הגנה: פאביו קנבארו (2006), מתיאס זאמר (1996), לותאר מתיאוס (1990), פרנץ בקנבאואר (1976, 1972) ולב יאשין (1963). שאר הזוכים היו קשרים התקפיים וחלוצים.
קנבארו. שחקן ההגנה האחרון שזכה (Gettyimages)
מן הסתם שחקני ההתקפה זוכים ליתרון עצום. יש בכך אולי צדק מסוים שהרי מטבע הדברים, קשרים התקפיים וחלוצים הם שחקנים מוכשרים יותר, וכמו כן – הגנה היא משחק קבוצתי יותר בעוד בהתקפה יש לאינדיבידואל חופש ביטוי ויכולת לככב.
ועדיין יש חוסר איזון וחוסר הערכה עצום לשחקני הגנה. דייגו גודין שהוביל משחק הגנה עצום של אתלטיקו מדריד ב-2013/4 ועוד כבש שער אליפות בקמפ נואו וגם כבש כמעט-שער ניצחון בגמר ליגת האלופות באותה עונה, לא נכלל בין 23 המועמדים לפרס באותה שנה.
הנה תזכורת למשפט שאמר פעם מישל פלאטיני הגדול, שזכה שלוש פעמים בבאלון ד'אור: "בכדורגל, ההגנה תמיד עליונה על פני ההתקפה".
גודין. עונת שיא לא הספיקה לו כדי להיכנס לרשימה (Gettyimages)
3) פוליטיזציה ושיקולים זרים: כריסטיאנו רונאלדו, זלאטן איברהימוביץ', מנואל נוייר, פרנק ריברי, ז'וזה מוריניו ודייגו מראדונה – כולם טענו במילים חריפות בשנים האחרונות שיש הטיה פוליטית בהליך בחירת שחקן השנה בעולם.
רק לפני שנתיים ספ בלאטר הסתכסך עם כריסטיאנו רונאלדו שבתגובה איים להחרים את טקס כדור הזהב בטענה שהוא פוליטי ומכור מראש. בלאטר התנצל והאריך את מועד ההצבעה לנובמבר, במקרה בדיוק אחרי שרונאלדו כיכב ושלח את פורטוגל למונדיאל בפלייאוף מול שבדיה.
בשנה שעברה, אחרי שלואיס סוארס עשה ניסים ונפלאות בליברפול וכמעט הוביל אותה לאליפות חסרת היגיון, הוא לא נכלל ברשימת 23 המועמדים, לאחר שנשך את קייליני במונדיאל.
סוארס. ניסים ונפלאות לא הספיקו למועמדות (Gettyimages)
רוב המאמנים והקפטנים של הנבחרות הבכירות בוחרים בבני ארצם או בחבריהם לקבוצה. וכמובן מי שיש לו קשר לבארסה או לארגנטינה יתמוך אוטומטית במסי, ומי שיש לו קשר לריאל או לפורטוגל יתמוך אוטומטית ברונאלדו. אין תום לב ואין יושרה. יש נאמנות. כך הפך הבאלון ד'אור ליותר גרוע מהאירוויזיון.
ומה לגבי העובדה שחברת אדידס היא הספונסרית של מסי ושל פיפ"א, ויש לה זכויות בלעדיות למכור סחורה עם המותג "באלון ד'אור"?
אלה רק דוגמאות בודדות מתוך רבות, בהן מעורבים שיקולים זרים – פוליטיים, מסחריים ואחרים בבחירה. הפרס היוקרתי נתון למניפולציות והטיות. בעולם הכדורגל, אפשר ואף רצוי להסתדר בלי הבאלון ד'אור במתכונתו הנוכחית.
מה דעתך על הכתבה?