גם פרעושים יודעים לעוף?

מאת: דניאלה סמרי           צילום: Gettyimages

לפני כמה שנים יצאתי לדייט עם בחור. מראש סיפרו לי שהוא משהו מיוחד, "כזה שלא פוגשים כל יום". ובאמת – היה מדובר במישהו שעל הנייר היה לו הכל. הוא היה אינטליגנט וצנוע, מעט ביישן, אף פעם לא מתווכח או מרים את הקול. מהזן שכבר לא מייצרים היום. כזה שלא ישלה אותי ויישאר נאמן תמיד. היתה לו עבודה טובה שהוא מוערך בה מאוד והוא באמת היה מצוין במה שעשה. בהתחלה, זה הרשים אותי. בכל זאת, הוא היה הכוכב של המשרד. הבוסים לא חדלו להלל אותו ולהציע לו העלאות – העיקר שיישאר.

אבל למרות שכל הנתונים הצביעו על כך שמדובר בבחור הכי טוב בסביבה, משהו לא עבד לנו בכימיה. מה לעשות, אני אוהבת את הבחורים שלי 'גברים', אולי אפילו קצת מאצ'ואים. אני אוהבת חספוס, וטירוף בעיניים. אני רוצה מישהו שיסחף אותי אחריו ויעיף אותי באוויר עם הכריזמה שלו. את כל אלה, לצערי, לא היו לו. יצאתי לדייט עם הבחור המושלם, אבל פשוט לא היה בינינו קליק. לבחור הזה קוראים ליונל מסי.

בעוד כמה שורות אהפוך לעוכרת ישראל. רובכם ודאי תתרגזו עליי, חלק מכם יקללו אותי, אולי אפילו ישחררו איזו אמירה על "בחורה שלא מבינה". את כל אלה לקחתי בחשבון כשהחלטתי לנגוס בקונצנזוס הישראלי. כי ליאו מסי הוא בדיוק הבחור המושלם (או במקרה הזה, השחקן המושלם) מהדייט ההוא. מוכשר יותר מרוב בני דורו, שובר שיאים סדרתי, אחד שכל הסטטיסטיקות לטובתו. ובכל זאת, משהו חסר לי.

מסי. על הנייר יש לו הכל, אבל משהו בכל זאת חסר (Gettyimages)

***

ספורט זה לא רק סטטיסטיקה. בטח לא בכדורגל. נכון, מדובר כאן בכובש המצטיין בתולדות בארסה, מלך השערים של הקלאסיקו בכל הזמנים ומחזיק שיא הכיבושים לשנה קלנדרית. נכון, הוא זכה בשנים האחרונות בכל תואר אישי אפשרי – מלך השערים בספרד, שחקן השנה באירופה ובעולם, נעל הזהב, ומה לא. במספרים, כמו שאמרתי, אין עליו.

אלא שבניגוד לספורט אישי בו רק הנתונים קובעים, בספורט קבוצתי, ובמקרה הזה בכדורגל – המשמעות של המספרים לעיתים פחותה. תשאלו את ספרד שהחזיקה בכדור מול הולנד 64 אחוזים מהזמן ובכל זאת חטפה חמישייה. בוסניה בעטה לשער במשחק הפתיחה יותר פעמים מארגנטינה (11 לעומת 9) ובכל זאת הפסידה. אקוואדור וצרפת בעטו לא פחות מ-30 בעיטות לשער במהלך המפגש ביניהן בשלב הבתים שהסתיים בתיקו אפס. ככה זה בכדורגל. לא רק הסטטיסטיקה קובעת. לעיתים יש צורך באקס פקטור, והוא, רוב הזמן, חסר לעילוי מקטאלוניה.

***

בתור ילדה הערצתי את איל ברקוביץ', בעיניי – גדול שחקני ישראל בכל הזמנים. הקליק שלי איתו נוצר לא רק בגלל הקריירה המפוארת, מסירות האמן או ראיית המשחק הנדירה. ברקוביץ' פשוט ידע שההצגה ממשיכה גם מחוץ למגרש. הוא סופרסטאר בכל רמ"ח אבריו, בניגוד למסי, שעם שריקת הסיום סוגר את השאלטר על הכישרון, אורז את היכולות בקיטבג של אדידס והולך הביתה לישון. ולמה זה חשוב? כי הספורט בימינו הוא כבר מזמן לא רק מה שמתרחש על כר הדשא. הוא בידור להמונים. אחרת לא היה צורך במופע מעודדות, באימונים פתוחים לתקשורת, או בחנויות מרצ'נדייז. כדורגל הוא שואו ענק שמסי נפקד מחלקים נרחבים שלו.

השואו הזה מתחיל במסיבות העיתונאים לקראת משחקים (ציטוט של מסי עורר בכם אי פעם רגש, חיובי או שלילי, כמו עקיצה של מוריניו?), ממשיך בחגיגה ייחודית אחרי כיבוש שער (זוכרים את הסלטות של רביבו, או את פוזת השרירן של באלוטלי ביורו?), ומתקיים גם בראיונות ובכותרות. הדרך שבה אתה סוחף קבוצה אחריך, היכולת להפוך לקאלט והשילוב של נבל וגיבור בדמות אחת, הם כולם חלק מהשואו הזה. למסי אין דבר ממה שהוזכר. הוא לא ייצא בהצהרות, לא ייתפס במילה שתרגיז מישהו, לא יריב עם השופט או ימלמל חצי קללה אחרי בעיטה לא מוצלחת. למעשה, נדמה שהוא יעשה הכל כדי לשמר את תדמית המאמי הלאומי.

אולי בגלל זה אנחנו מעגלים לו פינות שאחרים היו זוכים עליהן לביקורת. כמה חודשים לסיום העונה, היה נדמה שמסי הוריד הילוך בברצלונה. כאילו אמר לעצמו – מעכשיו נחים לקראת המונדיאל, והתארים עם בארסה קצת פחות חשובים. וכך הלכו לאיבוד האליפות והצ'מפיונס ליג. אתם יכולים לדמיין מצב שבו וינסנט אניימה, כשעוד שיחק במכבי ת"א, מחליט לשמור כוחות למונדיאל עם נבחרת ניגריה במחיר אובדן אליפות או הדחה מאירופה? סביר להניח שהסיבה שאנחנו סולחים למסי על זה, היא פשוט העובדה שמדובר בו. למי עוד זה היה עובר בשקט?

בכלל, מסי הוא אנטי-תזה לגיבור החסון והמרשים שגדלנו עליו בספרות ובחוברות הקומיקס. קחו חבורה של ילדים בני 10, תכסו להם את העיניים ותבקשו מהם לדמיין את הספורטאי המושלם. כמה יציירו בדמיון שחקן שדומה פיזית למסי? סביר להניח שאף אחד. לרובם ייצא אתלט על הסקאלה שבין ואן פרסי, בייל ורונאלדו לבין קבאני וסמאראס – כולם נראים כמו גלדיאטורים מודרניים.

רונאלדו ובייל. קרובים יותר להגדרה של גיבור על (Gettyimages)

***

חשוב להבין, אני ממש לא מפחיתה מערכו של אחד השחקנים הגדולים בתולדות הכדורגל אי פעם. אני פשוט שמה אותו בפרופורציות שהוא עצמו הציב – ענק על המגרש ואפור מחוצה לו. אני מודעת לגדולה שלו, ואת מה שיש לו אי אפשר לקחת ממנו. גם אני נהנית מהטכניקה המופלאה ומהגאונות שבה הוא מטפל בכדור. אלא שאני מצליחה להעריך את הכישרון הנדיר שלו גם בלי לאהוב אותו.

כן, מסתבר שזה אפשרי. תשאלו כל אוהד הפועל ת"א. האדומים יודעים שערן זהבי הוא שחקן ענק, הם לא מערערים על היכולות שלו – ובכל זאת שונאים אותו (אולי דווקא בגלל אותן יכולות). מסי עצום כל עוד הוא על הדשא, אבל שם זה נגמר.

הערב תעלה ארגנטינה לשחק מול שווייץ בשמינית הגמר. רבים מייחלים לניצחון ארגנטינאי בדרך להנפת הגביע העולמי כאשר לא מעט מהם כלל לא אוהדי ארגנטינה, אלא אוהדי מסי. יכול מאוד להיות שאותה סגידה עיוורת שהוא זוכה לה בפרובינציה הקטנה שלנו, היא סיבה נוספת לסלידה שפיתחתי מהפרעוש.

היכולת שלו לנצח משחקים עבור ארגנטינה הבינונית, קצת מרככת את התחושות שלי כלפיו. אני מודה. ובכל זאת, אחזיק אצבעות למעידה של האלביסלסטה. למה? כי הדחה של אחת מהפייבוריטיות הברורות לזכייה תהיה סנסציה. כזו שתוביל בוודאות לרעש תקשורתי, כותרות, והרבה מאוד עניין.

בדיוק כל הדברים שמסי מתקשה לייצר לבדו.

אוהדים של מסי או של ארגנטינה? (Gettyimages)