ליברפול מתמרקת לחגיגות האליפות

מאת: שאול אדר, ליברפול      צילום: gettyimages

"לחץ הוא דבר קשה, אבל לחץ הוא גם טוב", אמר לשחקניו ברנדן רוג'רס, מנג'ר ליברפול, לקראת המשחק ביום ראשון בשבוע שעבר מול נוריץ'. "לחץ מעניק לך את הנחישות להילחם". רוג'רס תירגם את המשפט הזה לשלוש שפות וחניכיו תירגמו אותו לניצחון 2:3, ה-11 ברציפות של ליברפול, שממשיכה לנפץ שיאים עתיקים בדרכה – כך נראה מרגע לרגע – לאליפות ראשונה למועדון מאז עונת 1989/90.

ניצחון בקרב הענקים באנפילד היום (א') מול צ'לסי הלונדונית יציב את ליברפול במרחק ניצחון אחד נוסף מהישג שאיש לא העז לחלום עליו בתחילת העונה.

את ההשראה שלו שאב רוג'רס מנאומה של מרגרט אספינל, ששכלה את בנה ביציעי אסון הילסבורו לפני 25 שנים. ליברפול אינה קבוצה רגילה ואינה עיר רגילה. האליפות הזו, אם אכן תגיע, לא תהיה אליפות רגילה והחגיגות, ברגע שייצאו לדרך, ייכנסו גם הן להיסטוריה של מועדון שחי ונושם היסטוריה בכל יום.

* * *

ישנה מעשיה נושנה על עיתונאי זר שמסתובב ברחבי אנגליה ומנסה לברר מהו הדרבי של העיר השניה של אנגליה. במנצ'סטר אמרו לו שזה המשחק בין יונייטד לסיטי, בבירמינגהאם הוא שמע שזה המשחק בין אסטון וילה לבירמינגהאם סיטי ואילו בליברפול אמרו לו "זה ארסנל – צ'לסי או מה שהם לא משחקים שם בלונדון".

זוהי ליברפול. שונה, מתריסה, בעלת חוש הומור, לעיתים מנותקת מהמציאות, אבל בהחלט ייתכן שכמו לפני רבע מאה בדיוק, משחק הדרבי החשוב ביותר בעונה הבאה יהיה זה של המרסיסייד, בין ליברפול ואברטון. שלושה משחקים לתום העונה – אברטון חזק במאבק על הכרטיס למוקדמות ליגת האלופות וליברפול – כרגע היא צריכה שבע נקודות מהתשע שנותרו כדי לזכות באליפות.

המשחק מול צ'לסי ביום ראשון יפגיש את ליברפול עם ההפך הגמור שלה: קבוצת עשירים לונדונית שמודרכת על ידי ז'וזה מוריניו השנוא – שדווקא הוא יכול להיות האיש שימנע מהפרמייר ליג את העונה המרגשת ביותר מאז האליפות של בלקבורן רוברס ב-1994/95 (ויש אומרים: מאז הקמתה ב-1991/92).

סיר הלחץ על גדות נהר המרסי הטריף את עצמו ב-24 השנים האחרונות ומדי סוף שבוע בעונה האחרונה האפקט רק התעצם. בחודשים האחרונים התפתחה בעיר תופעה יוצאת דופן, כשבימי משחק באנפילד הרחובות מתמלאים באוהדים המנופפים בדגלים ומחכים לאוטובוס השחקנים שמגיע לאצטדיון כשעתיים לפני שריקת הפתיחה. רובם לא יצליחו בכלל לצפות במשחק, אבל כולם באו כדי לתת דחיפה לקראת עוד 90 דקות גורליות – בליברפול אין 90 דקות שהן לא גורליות – ולקחת חלק בעונה נדירה. זה הגיוני, כשנזכרים שליברפול הייתה תמיד עיר שהכדורגל מילא בא תפקיד מרכזי: באייטיז ליברפול ואברטון שלטו באופן בלעדי בכדורגל האנגלי.

במונחים אנגליים ובמונחים של אימפריות כדורגל בריטיות, אנפילד הוא אצטדיון קטן. כ-45 אלף מקומות בלבד, בעל מראה מיושן, נטול הדר ארכיטקטוני ושוכן בלב איזור מוזנח. זה אצטדיון עתיק, אבל כל לבנה ופיסת דשא בו נושאים זכרונות, פיסות היסטוריה או רגעי שפל קשים. יותר מכל אצטדיון אחר באנגליה. הרבה יותר. בימים ובעיקר בערבים של משחקים גדולים זה המקום האנרגטי ביותר בעולם הכדורגל. בלילה של "משחק חשוב" אין לאנפילד מתחרים, ובחודשים האחרונים כל משחק באנפילד הוא הרבה יותר מ"חשוב". בכל זאת, ההיסטוריה דופקת בדלת.

אליפות במרחק נגיעה (gettyimages)

"ישנה כמיהה אדירה של אנשים שמקווים שליברפול תזכה באליפות ואנשים מדברים רק על זה", אומר ג'ונתן נורת'קרופט, כתב הכדורגל הבכיר של ה"סנדיי טיימס" ותושב העיר. "אני מוכרח לציין שזו אובססיה – אבל חיובית. כולם שמחים שליברפול מצויה במאבק על התואר בעונה שהחלה ללא ציפיות. האוהדים אוהבים את מעמד האנדרדוג והתחושה שהקבוצה מייצגת מועדון קטן יותר אבל טהור יותר מצ'לסי או מנצ'סטר סיטי, ומשחקת כדורגל טוב יותר מול קבוצות ענק. זה מתאים לאופי של העיר במאה אחוזים".

* * *

האופי של ליברפול עוצב במאות שנים של עוני, ניכור וסבל. היו תקופות של עושר ושגשוג כמו בימי סחר העבדים או כשהביטלס הובילו את הפריחה התרבותית של שנות השישים, אבל בדרך כלל ליברפול היתה עיר של מהגרים איריים עניים או עיר זועמת ומוכת אבטלה – בעיקר בשנות שלטונה של מרגרט ת'אצ'ר.

אלו היו שנים בהן שכונות בערו במהומות קשות, העיר נוהלה על ידי מפלגה טרוצקיסטית קיצונית והיתה מוקצית בקרב הממסד הבריטי. ליברפול היא עיר עם הגב לאנגליה ופנים אל הים האירי, עיר רגשנית, שבטית וחשופה בתרבות שמתעבת סנטימנטליות.

בשנות השמונים העימות בין ליברפול לבין שאר אנגליה הגיע לשיא. בזמן שקבוצת הכדורגל הפגינה עליונות ברורה על כר הדשא, קטפה אליפויות מקומיות וזכתה פעמיים בגביע אירופה לאלופות (ובסה"כ ארבע פעמים תוך שבע שנים), האבטלה ותחושות הקיפוח בעיר הגיעו לשיא.

החיבור בין הכדורגל לבין כל היתר הגיע בשתי סטירות – אחת בזירה הבינלאומית – כשבגמר גביע האלופות של 1985, בעקבות מהומות ביציעי אצטדיון הייזל הבלגי – נהרגו 39 אוהדים של קבוצת הכדורגל יובנטוס, שהתמודדה כעבור שעתיים מול ליברפול על הגביע (וזכתה בו) – ואחת בזיכה הביתית, כשבאפריל 1989 התרחש אסון הילסבורו.

18 ימים לפני האסון בהייזל נספו 56 אוהדי כדורגל בשריפה שפרצה ביציע מיושן באצטדיונה של ברדפורד סיטי. זה, לצד עלייה בתופעת החוליגניזם של אוהדי הכדורגל האנגלי, רק הוסיפו לתחושת הניכור מצד הממסד הבריטי כלפי ציבור אוהדי הכדורגל באנגליה. אחרי הייזל – אסון שגרר השעיה בת חמש שנים לכל הקבוצות האנגליות ממשחקים מול קבוצות באירופה (ושנת עונש נוספת לליברפול), היד השלטונית הקשה נגד אוהדי הכדורגל רק החריפה. היציעים גודרו, נבנו בהם מכלאות והאסון הבא רק חיפש זמן ומקום.

ב-15.4.1989, באצטדיון הילסבורו בשפילד, נהרגו 96 אוהדי ליברפול באסון הספורטיבי הגדול בתולדות האי הבריטי. זה היה חצי גמר הגביע בין ליברפול לנוטינגהאם. אוהדי ליברפול קיבלו משום מה את היציע הקטן שמאחורי השער, למרות שבאו בכמות כפולה מזו של אוהדי נוטינגהאם. הם הגיעו בהמוניהם ומפקד האירוע, טירון בתפקידו, החליט להפחית את הלחץ בכניסות על ידי פתיחה של אחד משערי החירום – לכניסת אוהדים.

האנדרטה לזכר 96 קורבנות אסון הילסבורו (gettyimages)

המשחק החל ב-15:00, אבל מהשעה 14:51 זרמה מבעד לשער החירום כמות בלתי נתפסת של אוהדים – שמילאו אחר הוראות המשטרה. חלקם נמחצו כבר בכניסה אבל הטרגדיה האמיתית התרחשה בתוך היציע, כשהתברר ששער החירום מוביל רק אל המכלאה המרכזית. כך נוצר מצב שהיציע, שחולק לארבע מכלאות, היה דליל בשתיים מהן (הצדדיות) ועמוס בצורה קיצונית בשתיים האחרות, המרכזיות.

גארי ברנס, מזכיר העמותה למען צדק לחללי הילסבורו, סיפר לי בטקס הזיכרון האחרון: "התחלתי לחשוש שלא אצא חי מהאצטדיון. הדבר המוזר ביותר היה שהצלחתי להרים את הראש, לראות את השמים, אבל לא לנשום. נחנקנו באוויר הפתוח, כאילו היה גג בלתי נראה מעלינו. ביציע הלך והתפשט ריח נורא שלא נתקלתי בו מעולם לפני או אחרי האסון. היה בו ריח של קיא, שתן וכדומה, אבל גם מרכיב אחר. זה מילא את נחיריי. שנים אחר כך הייתי מתעורר באמצע הלילה עם הריח הזה. זה ריח של פחד, משהו שנוצר בעומקי הגוף ומילא את האוויר סביבי. הכל היה סוריאליסטי לחלוטין, חמישה מטרים ממני היה חוף מבטחים, עולם נורמלי בו היית יכול לנשום באופן נורמלי, לא כמו דג מחוץ למים".

זה היה הרבה יותר סוריאליסטי מזה. שש הדקות הראשונות של המשחק שוחקו כרגיל ופיטר בירדסלי מליברפול אפילו בעט למשקוף. בין האוהדים הנמחצים למוות לבין ברוס גרובלאר, שוער ליברפול, שעמד בשער שמתחת ליציע בו התרחש האסון, ניצבה חגורת שוטרים אדירה שמנעה מכל מי שניסה לטפס על הגדרות כדי להינצל את הסיכוי לנשום. השדר של הבי.בי.סי העיר בדקה החמישית, בהערת אגב מנומסת, שיש לחץ ביציע של ליברפול וייתכן שעל האוהדים שלהם להתפזר אל המכלאות שבצדי היציע.

בדקה השישית נכנס שוטר לכר הדשא וביקש מהשופט להפסיק את המשחק. צוותי ההצלה נכנסו להילוך גבוה ואנשים החלו להישלף בזה אחר זה מהיציע, חלקם מחוסרי הכרה, חלקם מתים, רובם בהלם. באותו המרץ החלו לעבוד גם צוותי הטיוח; זו אחת הפרשיות המטויחות והפוצעות בתולדות בריטניה. מפקדי המשטרה פרסמו כמעט מיד הודעה שהאסון נגרם בשל העובדה שמאות אוהדי ליברפול, שלא קנו כרטיס, פרצו את שערי האצטדיון. שדר הבי.בי.סי אמר את זה אפילו בשידור ישיר, על רקע תמונות פינוי הגופות. וזו הייתה רק ההתחלה.

גופות ההרוגים רוכזו באולם הספורט הסמוך לאצטדיון. בהוראת בכירים במשטרת דרום יורקשייר כל הנספים עברו בדיקה לאיתור אלכוהול בדם – כולל ילדים בני עשר – ובתדרוכים אוף רקורד לעיתונאים סיפרו קציני המשטרה שאוהדי ליברפול השתינו על השוטרים ובזזו את גופות חבריהם. יד רחצה יד: שעת המוות של כל הרוגי האסון נקבעה ל-15:15. הייתה לכך סיבה: האמבולנס הראשון (מתוך שלושה בסך הכל שהגיעו) נכנס בשערי הילסבורו ב-15:18, כך שבמשטרה ובשירותי הרפואה יכולים היו לטעון ש"לא ניתן היה להציל איש מהנספים".

עלילת הדם על התנהגות אוהדי ליברפול, שנתמכה על ידי חבר פרלמנט שמרני ועל ידי משטרת דרום יורקשייר, הפכה לכתבת שער מתלהמת במיוחד בצהובון הנפוץ בבריטניה, "הסאן". הכותרת, "האמת", לא השאירה הרבה מקום לספק לגבי זהות האשמים באסון. מאז ועד היום "הסאן" מוחרם בליברפול.

במשטרת דרום יורקשייר המשיכו לעבוד במרץ גם לקראת ועדת החקירה. 164 עדויות של שוטרים סולפו, שוכתבו ונוסחו מחדש; הערות ביקורתיות על דוחות של שוטרים שהיו בשטח נמחקו; הלורד פטר טיילור, שמונה ע"י תאצ'ר לעמוד בראש ועדת החקירה הממלכתית, ניקה לחלוטין את אוהדי הכדורגל מהאחריות לאירוע, אבל בודק מקרי המוות שהסמיך התעלם מכל הממצאים וקבע שמדובר במוות בתאונה, וכל הקרבנות אכן נספו עד 15:15. לימים יתברר ש-41 קרבנות יכולים היו להינצל אם מערך האמבולנסים היה מתפקד כראוי, ותיעודם של נספים כשהם עדיין חיים בסביבות השעה 16:00 הציגו את הגירסה הזו כאידיוטית במיוחד.

סבלו במשך שנים מעלילת דם. אוהדי ליברפול (gettyimages)

בליברפול סירבו לוותר. משפחות הנספים עתרו כמה וכמה פעמים לגורמי ממשל במטרה ובבקשה לחשוף את האמת, אבל רק בעקבות מאבק חסר פשרות של משפחות, עיתונאים וחבר פרלמנט מאיזור ליברפול, הוקמה ועדת בדיקה רצינית לאסון ובספטמבר 2012 התפרסמו מסקנותיה. יום לאחר הפרסום נתן דייויד קמרון, ראש ממשלת בריטניה, את ההצהרה שבליברפול (ובקרב מרבית אוהדי הכדורגל באנגליה) חיכו לה למעלה מ-23 שנה:

"לאור הממצאים החדשים יהיה נכון עבורי כראש ממשלה להתנצל באופן ראוי בפני משפחות 96 החללים על סבלן במשך 23 שנים. אכן, הממצאים החדשים שהוגשו היום מבהירים שהמשפחות סבלו מאי צדק כפול. אי הצדק של האירועים המחרידים, כישלון המדינה להגן על יקיריהם וההמתנה הבלתי נסבלת לאמת. וגם אי הצדק של ביזוי החללים, האשמה שהם היו אשמים במותם. בשם הממשלה, והמדינה, אני מתנצל באופן עמוק על אי הצדק הכפול שלא תוקן במשך זמן כה רב".

* * *

רבע מאה קדימה. 15.4.14. יומיים קודם ליברפול ניצחה במשחק העונה של הצמרת האנגלית את מפלצת המזומנים של מנצ'סטר סיטי 2:3 אחרי משחק דרמטי והתבססה במקום הראשון, אבל עכשיו אנפילד מלא בקולות אחרים לגמרי.

טקס האזכרה השנתי לחללי הילסבורו התאפיין השנה באווירה שונה. נכחתי בכמה טקסים כאלה בעבר, העצב תמיד מילא אותם, אבל הפעם הייתה תחושה נוספת באוויר. ההישג ההיסטורי שבדרך ריחף גם הוא מעל. חבר הפרלמנט אנדי ברנם, שהוביל את הקמפיין לטיהור החללים, התקבל כגיבור (רק לפני חמש שנים הוא חטף קללות מהקהל). הנואמים שיבחו את ההישג הנוסף – חוקר מקרי מוות החל לבדוק מחדש את נסיבות מותם של כל אחד מ-96 ההרוגים – ושיבחו את הניצחון של העיר כולה.

"הם התעסקו עם העיר הלא נכונה", אמר רוברטו מרטינס, מנג'ר אברטון, היריבה העירונית שברגעי הזיכרון הופכת לחברה הטובה ביותר של האדומים מאנפילד. "לא משנה כמה בוץ הם יזרקו עלינו, סקאוסרים לא יסכימו לזה", אמרה מרגרט אספינל, יו"ר ארגון המשפחות, והמנג'ר רוג'רס פתח את נאומו בתהילים כ"ג: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עמדי". התחושה העיקרית הייתה שעכשיו, כשהאמת סוף סוף יצאה לאור, בליברפול יכולים להתעסק במה שכבר מזמן שכחו – כדורגל.

כמו כל טקס אזכרה, משחק או נקודת ציון משמעותית בחיי ליברפול, גם כאן השיר שסגר את האירוע היה You'll Never Walk Alone. נדמה שהשיר הרגשני שנכתב למחזמר "קרוסלה" בימי מלחמת העולם השנייה נועד להיות המנון הקבוצה עוד לפני שגרי מרסדן, זמר מקומי מתקופת המרסיביט של שנות השישים, הגיע איתו למקום הראשון במצעד הפזמונים ובשל כך גם ליציעי אנפילד. "בתום הסערה, ישנם שמיים מוזהבים", הדהדה השירה בנימת ניצחון.

בטקס שבו נכחתי ב-2005 שרו אותו בכאב אדיר ובבכי. חודש וחצי אחר כך, באיסטנבול, בגמר ליגת האלופות, בפיגור של 3:0 במחצית מול מילאן האיטלקית, האוהדים שרו את השיר כדי להתחזק ולעודד את הקבוצה, את עצמם וכדי להותיר מקום לאמונה. ליברפול ניצחה את המשחק אחרי קאמבק דרמטי.

רוג'רס. מוביל את ליברפול לאליפות (gettyimages)

"כולנו מודעים לעבר המפואר של הקבוצה", סיפר דידי המאן, שחקנה לשעבר של ליברפול, קשר גרמני שכניסתו למשחק באיסטנבול הייתה אחד הגורמים למהפך. "בתקופות קשות של עול על הכתפיים זה מכביד, בתקופות טובות זה נותן דחיפה אדירה. אתה יוצא מהאוטובוס ורואה את אלפי האנשים ומרגיש גבוה בעשרה ס"מ נוספים".

עד לפני שנתיים העבר המפואר של 18 אליפויות וחמישה גביעי אירופה, המיתוס של המנג'ר האגדי ביל שנקלי – שבנה את הקבוצה, המטען של הילסבורו וכמות האוהדים היו כמעט מכשול. הילסבורו פגע בליברפול בצורה אנושה. המועדון התכנס בעצמו, שקע באבל ואימץ את המשפחות, ושכח שעליו להסתגל לחיים החדשים של הכדורגל האנגלי – ההשתלבות המחודשת באירופה, המסחור של המשחק, ביטול יציעי העמידה, סימונן של משפחות כקהל היעד (על חשבון החוליגנים) והקמת הפרמייר-ליג ב-1991/92. בקיצור, כל מה שהיריבה הגדולה מנצ'סטר יונייטד השכילה לזהות בדרכה להפוך לאימפריה אדירה שגדולה בכמה מספרים על ליברפול.

שיא השפל הגיע דווקא בכהונתו השנייה של קני דלגליש כמנג'ר המועדון. דווקא אצל שחקן העבר הנערץ ביותר, אצל האיש שהיה שם בתקופות היפות ביותר – אבל גם בהייזל וגם בהילסבורו – ליברפול הפגינה כדורגל איום ונורא, דלגליש היה חמוץ וחסר כבוד לאחרים, כוכב הקבוצה, האורוגוואי לואיס סוארס, העליב שחקן שחור באופן גזעני אבל זכה לתמיכה מבישה של הקבוצה וזיכרון הילסבורו הפך לחשוב יותר מתארים.

המהפך הגיע בקיץ 2012, עם מינויו של ברנדן רוג'רס, אז רק בן 39, שאימן בסוונסי (בהצלחה) וברדינג (לא בהצלחה) הזעירות. המטרות החלו להשתנות, אבל אוהדים ביציע לגלגו על רוג'רס וטענו שהוא "חושב שהוא ביל שנקלי". באופן אירוני, בחודשים האחרונים השיר הנפוץ ביציעים הוא על רוג'רס, ש"בנה קבוצה כמו שנקלי".

ליברפול של השנה מפגינה כדורגל לוהט. קצבי, מהיר, כובש, אטרקטיבי מאוד. היא רחוקה ארבעה שערים בלבד מהישג נדיר בתולדות הפרמייר ליג – לפחות 100 שערי זכות. בדצמבר היא יצאה למשחק חוץ בלונדון מול טוטנהאם והביסה אותה 0:5. כמו בימים הגדולים. רוג'רס אמר אחר כך: "כשאתה מתמנה למנג'ר ליברפול, אתה חייב לשאוף לתארים. זו המהות של המועדון, אבל אנחנו חייבים להיות ריאלים ולהשוות את עצמנו לסגלים של קבוצות אחרות".

בדצמבר אף אחד עוד לא האמין שיש לליברפול סיכוי. ארסנל דהרה בראש הטבלה והפייבוריטיות לאליפות היו בכלל מנצ'סטר סיטי וצ'לסי. אבל רצף הניצחונות והתוצאות המרשימות, כולל הצגות במשחקי מפתח (מול ארסנל למשל), הפכו את התמונה.

נקודת המפתח הייתה בקיץ האחרון, כשבמועדון סירבו למכור את הכוכב סוארס, שביקש לעזוב את אנפילד. רוג'רס, שהתעקש, הרוויח שחקן גדול, אבל גם מעמד וסמכות. מאותו רגע החל סוארס להציג יכולת אדירה שתזכה אותו, לכל הפחות, בתואר שחקן העונה באנגליה. השחקן הטוב בעולם, כרגע, החזיק את המועדון כמעט לבד בחצי העונה הראשונה (החבר'ה מסביב התעוררו לאט) והשבוע הוא הפך לשחקן השביעי בתולדות הפרמייר ליג שכובש לפחות 30 שערים בעונה (חסרים לו ארבעה למקום הראשון).

סוארז. אחד השחקנים הטובים בעולם היום (gettyimages)

ההצלחה הביאה לליברפול ביטחון, התלהבות ביציעים ותחושה שהשנה זה יקרה. היא גם לא משחקת בליגת האלופות או בליגה האירופית ולא הותשה במספר רב של משחקים כמו יריבותיה. והכי חשוב: היא משחקת כדרגל טבעי וחכם – לא מבוקר ולא נשלט מהקווים, אבל כזה שמחפה ביעילות על נקודות התורפה של הקבוצה (ההגנה). רוג'רס התגלה כטקטיקן מבריק, כמעט כל שחקן של הקבוצה השתפר תחתיו ולא לחינם ליברפול היא האלטרנטיבה המושלמת לצ'לסי של מוריניו.

בשנות הזוהר ליברפול הייתה מוסד של כדורגל. היה לה את ה"בוט רום", חדר צדדי באצטדיון ששנקלי הסב לחדר התייעצויות עבור הצוות המקצועי. זה נגמר בתחילת שנות התשעים, אבל ליברפול חזק עם האצבע על הדופק. רוג'רס הביא את ד"ר סטיס פיטרס, פסיכולוג ספורט שעבד בעבר עם נבחרת הרכיבה על אופניים של בריטניה, והוא הפך את השחקנים לממוקדים ואחראיים יותר. ובאמת, בשני משחקים קריטיים – מול ארסנל ומול מנצ'סטר סיטי – ליברפול נתנה חצאי שעה אינטנסיביים שהתירו את עולם הכדורגל משתאה. היא נראתה בתחילתם בלתי ניתנת לעצירה, הבקיעה בקלות וניצחה במשחקי מפתח בדרך אל (אולי) התואר.

* * *

דקה אחרי הניצחון על מנצ'סטר סיטי, יומיים לפני טקס הזיכרון להילסבורו, התמקדה מצלמת הטלוויזיה בסטיבן ג'רארד, קפטן ליברפול, כשהוא ממרר בבכי. החברים לקבוצה קפצו עליו והוא המשיך לבכות. ב-1989 אמור היה ג'רארד בן התשע להיות בהילסבורו, אבל נשאר בבית. בן דודו בן העשר, ג'ון פול גילהוליי, נסע למשחק – והיה להרוג הצעיר ביותר באסון.

דקה נוספת עברה, ומצלמה אחרת, מזווית שונה, תפסה את המשך הדרמה: ג'רארד, שמעולם לא עזב את ליברפול (הזכייה בליגת האלופות ב-2005 מנעה ממנו את הצעד) כבר לא בכה. עכשיו הוא כינס את שחקני הקבוצה בדבוקה אחת. "אנחנו צריכים לעשות את אותו הדבר מול נוריץ'", צעק הקפטן. החברים הקשיבו ועשו. ההמתנה הגדולה קרובה לקיצה. ליברפול צלחה את הסערה, את הגשם ואת הרוח. החלומות נותצו ונרמסו, אבל השמיים מעל אנפילד עומדים להיות מוזהבים שוב.

שאול אדר הוא מחבר הספר "ליברפול: כדורגל חיים ומוות"