הקישור הקשוח מאז ומעולם

מאת: שחר הלווינג שקלש   צילום: Gettyimages

כשרוצים לדבר בימים אלה על הרגעים הרעים בהיסטוריית הכדורגל של נבחרת ברזיל, נהוג להזכיר את ההפסד לאורוגוואי בגמר מונדיאל 1950 או את השלישייה מול צרפת לפני 16 שנים. אפילו השיבוץ של יואיצ'י נישימורה למשחק הפתיחה הערב בין ברזיל לקרואטיה מעלה בקרב אוהדי הסלסאו סיוטים מההפסד ברבע גמר המונדיאל הקודם מול נבחרת הולנד, במשחק שגם בו שפט היפני.

אלא שכל התזכורות האלה כלל לא רלוונטיות. כי אם יש משחק בודד ששינה את פניה של נבחרת ברזיל ועיצב אותה בהרכב שאנו צפויים לראות הערב על כר הדשא בסאו פאולו, הוא זה שנערך לפני קצת פחות משלוש שנים בארגנטינה. הברזילאים, שצלחו אז את שלב הבתים של הקופה אמריקה עם ניצחון בודד, הושפלו בדו קרב הפנדלים מול פרגוואי, לאחר שהחמיצו את כל ארבעת הבעיטות מהנקודה הלבנה. ולא, התירוצים שכר הדשא המשובש הוא האשם בבושה, לא בדיוק שיפרו את התדמית של שחקני הנבחרת באותם ימים. מי ששילם את המחיר על הטורניר המביך היה המאמן מאנו מנזס, אבל אי אפשר לפתור את השינוי המהותי שנעשה בשנתיים האחרונות רק בהשבתו של לואיס פליפה סקולארי אל הקווים. מההרכב שנראה בקיץ 2011 כמו אסופת שחקנים ללא מנהיג נותרו בגמר גביע הקונפדרציות של קיץ 2013 רק שלושה שחקנים: השוער ז'וליו סזאר, הבלם טיאגו סילבה והחלוץ ניימאר. בנבחרת ששילבה אז שחקנים כמו גאנסו, לוקאש לייבה, אנדרה סאנטוס ואלאנו משחקים היום האלק, אוסקר, מרסלו ודויד לואיז.

ניימאר באימון. שרד את השינויים של סקולארי (Gettyimages)

נראה שמבין כל השינויים שנעשו בשנים האחרונות כדי להפוך את הנבחרת הלוזרית ההיא למועמדת ראשית לזכייה במונדיאל הזה (לפחות על פי סוכנויות ההימורים) – השיפור של שחקני הקישור היה המהותי מכולם. לאורך השנים נודעה נבחרת ברזיל בהתקפת הסמבה שלה ובהגנה המשקשקת. הפעם, המודל התהפך. בשער יעמוד אדם שבילה את החודשים האחרונים אצל קבוצה בליגה האמריקאית, החלק האחורי יישען על שחקנים הרפתקניים כמו דויד לואיז ומרסלו, וההתקפה כמעט כולה תלויה ביכולת של ניימאר ביום נתון. כל אלה מותירים את הקישור – שהיה פעם רצוף בשחקנים דקיקים חסרי יכולת פיזית והיום מלא בשחקני פרמייר ליג – כחלק החשוב במערך של המארחת.

האמת היא שקשה שלא להחמיא לקשרים הברזילאים. קחו לדוגמא את וויליאן, שפרץ לתודעה רק בעונה האחרונה כשעבר לצ'לסי, אבל עד אז נאלץ לשחק בשחטאר דונייצק ובאנז'י מחצ'קלה, שרחוקות הן אקלימית והן תרבותית מאורח החיים הברזילאי. אסור לזלזל בניסיון שמעניקים החיים במזרח אירופה לשחקן שחום עור. מהרגע שבו הגיע ללונדון, הפך וויליאן לשחקן ששורף הכי הרבה שטחים בסטמפורד ברידג' (כ-12 קילומטר במשחק) – שני רק לחברו בנבחרת ברזיל, ראמירז. לא במקרה הפכו שני הקשרים לבאנקרים בהרכב של ז'וזה מוריניו, תוך שהם מדיחים ממנו את פרנק למפארד וחואן מאטה. גם פאוליניו עשה בשנה האחרונה קפיצה אדירה. מהקשר היחיד בהרכב של ברזיל בגמר גביע הקונפדרציות שמשחק בליגה המקומית (קורינתיאנס), הוא השתדרג בעונה האחרונה לטוטנהאם, כבש שמונה שערים והפך לדמות דומיננטית כל כך, עד שגם הוא מועמד לחבור לצ'לסי בעונה הקרובה.

דויד לואיז ופאוליניו במחנה האימונים. שמח בסלסאו (Gettyimages)

לפני שנתיים יצא לי לערוך ראיון עם דויד לואיז, בסיומו של המשחק בין הכחולים ליובנטוס בשלב הבתים של ליגת האלופות. תוך כמה דקות השיחה הפכה לפילוסופית. אדם שחלף לצידנו שאל אותו האם הוא שמח בצ'לסי. "ברור, אני תמיד שמח", הוא ענה כאילו התכונן לשאלה הזו מאז ומעולם, "תראה איזה חיים אלוהים נתן לי. יש לי מיטה ואוכל טוב, אני חי בצורה מדהימה ומתפרנס מלשחק כדורגל, אני משתתף בליגת האלופות, למדתי אנגלית ואני יכול לעזור למשפחה בברזיל. יום אחד כל זה יסתיים, אז מה האופציה ההגיונית יותר – לשבת ולהתלונן על כמה קשה לי פה?".

הגישה הזו לא מאפיינת רק את הבלם, שבילה את רוב העונה האחרונה בקישור האחורי של מוריניו, אלא גם את הברזילאי הנוסף בצ'לסי, אוסקר, שלא רק סירב להתפנק כשסופסל העונה יותר מפעם אחת, אלא גם הפך לפני כמה ימים לאבא – כבר בגיל 22. תוסיפו לכל הרשימה הזו את פרננדיניו, שהפך העונה לעמוד תווך בקישור האחורי של מנצ'סטר סיטי וקיבלתם אולי את הקישור האירופי והקשוח ביותר שהיה לברזיל מאז ומעולם. עכשיו כל שנותר לגלות הוא האם מרכז שדה חזק במיוחד, יכול גם למשוך את מרכז תשומת הלב של עולם הכדורגל כולו.