"פתאום אני לא אוהב כדורגל"

  מאת: ליאור דיין    צילום: Gettyimages

רק עכשיו, בזכות המונדיאל, קלטתי את זה: אני לא ממש אוהב כדורגל. שנים רבות בחיי העברתי בטריבונות של מיטב מגרשי ארצנו, שנים רבות הייתי תקוע מול שידורים חיים בערוצי הספורט, שנים רבות ישבתי דרוך במוצאי שבת מול תוכניות סיכום המחזור, שנים רבות הקשבתי לכל מה שיצא מהפה של שלמה שרף, רון קופמן, אבי רצון ושות', ורק עכשיו אני מבין שבעצם אני בכלל לא אוהב כדורגל.

הנה בימים אלו ממש טירוף המונדיאל מתרחש לו ולי אין כל עניין בזה, אפאתיות מקסימאלית. אני חולף את הרחוב שלי עם הכלב ושומע את רחש הפיצוחים והפרשנים מכל בית וזה לא עושה לי כלום. אני חוזר הביתה ואין בי שום דחף לקחת את השלט ולצפות בחגיגת הכדורגל הגדולה בעולם. אני נכנס לאינטרנט וערוצי מונדיאל חגיגיים קופצים עליי בכל אתר אבל אני בשלי, לא מתעניין, לא בודק תוצאות, לא צופה בתקצירים של משחקים, מינימום עניין.

כשהמוכר בפיצוציה שאל אותי בעד מי אני, עניתי שבאופן כללי אני בעד משאל-עם במקרה של החלטות שקשורות לוויתור על שטחים מארץ ישראל, בעד נישואים חד-מיניים והפרטת הערוץ הראשון. וכשחבר בירר מה דעתי על ספרד, אמרתי לו ש"תראה, הטיסות לשם די יקרות, אבל אני לא שולל. זה יעד תיירות נחמד ביותר, יש שם המון תרבות".

מה לי ולכל השחקנים האלה? (gettyimages)

הדבר היחיד, אני קצת מפחד להגיד – כי אני נמצא במשמעת חמורה של מלחמה בכולסטרול ובמשקל ע"י דיאטנית אכזרית של קופת החולים שנשלחה עליי ע"י אשתי (הדבר נכפה עליי בעקבות תוצאות בדיקת הדם האחרונה שלי שקבעה שהכולסטרול שלי בשחקים) – שהמונדיאל הזה עושה לי, הוא חשק לפצח גרעינים, מה שאני עושה בתכיפות גבוהה לאחרונה.

אגב, זה לא רק העניין של פוטנציאל ההשמנה שמסתתר מאחורי כל שקית גרעינים אלא גם שאשתי טוענת שזה גורם ללכלוך רב. אולי הבעיה היא שאת מלאכת הפיצוח אני מתעקש לעשות במיטה, מול "דה וויס", ולא רק שאני מלכלך את כל המיטה ב"רסיסי פיצוחים שאתה בכלל לא שם לב אליהם ושאחר כך נדבקים לגוף כשאתה ישן ואתה קם בבוקר מצופה ברסיסי קליפות גרעינים", פעולת הפיצוח גם מרעישה בצורה כזו שהיא חוסמת את היכולת שלי לשמוע את המתמודדים המזמרים בטלוויזיה בצורה מוצלחת.

אז אני מגביר את הווליום – אבל אז אשתי טוענת שזה יכול להעיר את הילד שישן בחדר השני. בקיצור, אני אסיר בביתי שלי. אני חושב לפנות לוועדה לזכויות אדם של האו"ם ולמסור להם מידע על המתרחש בביתי. החשש היחיד שלי הוא שאם אפנה אליהם כעת, איש לא יענה לי – כי כולם יהיו עסוקים בלראות את המונדיאל.

כשאני חושב על זה לעומק ומנסה לנתח את חוסר ההתעניינות שלי במונדיאל אני מגיע למסקנה שהחיבור שלי לכדורגל היה כנראה מאז ומתמיד חיבור שקשור יותר לאווירה, לתחושת ה"ביחד" ולעיקרון, לאמירה, שמאחורי הכדור. העובדות הן כאלה: מכיתה א' אני אוהד בני יהודה ת"א – זו העובדה הראשונה. העובדה השנייה היא שמעולם לא הצלחתי לראות משחק כדורגל מלא שלא קשור לבני יהודה, כלומר משחק שאיננו של בני יהודה או משחק כזה שמשפיע ישירות על המיקום של בני יהודה בטבלה.

בני יהודה. היחידה שעושה לי את זה (אסף קליגר)

בעצם אני חושב שאפשר בקלות לקבוע שהחיבור שלי לבני יהודה הוא חיבור שהוא בראש ובראשונה רגשי. ובאמת במשך השנים ככל שבני יהודה הפסידה יותר והידרדרה יותר – כך אהבתי אותה יותר. תמיד הרגשתי שמערכת היחסים שלי עם הקבוצה היא קצת כמו מערכות יחסים שהיו לי עם כמה נשים בחיי והתבססו על חולשתן ועל ההרגשה שאני נמצא באזור בכדי להציל אותן מעצמן ומהמציאות שלהן.

להרגשתי כשקניתי כרטיס למשחק של בני יהודה במשחק בו היא נלחמה נגד הירידה לליגה הלאומית – לזה הייתה משמעות אמיתית, חשתי תחושת שליחות אמיתית. ואילו כשקניתי כרטיס למשחק של בני יהודה באחד מהשלבים המתקדמים של הגביע או כשהיא הייתה ממוקמת גבוה בטבלת הליגה – לזה לא נלוותה תחושה מיוחדת, חגיגית, בטח לא כמו הפעמים ההם שהגעתי למגרש וראיתי את חיילי הזרוע הצבאית של שכונת התקווה: חזי שירזי, סהר מזרחי ויוסי מדר, מבצעים חיסול ממוקד מול עירוני ראשל"צ, צפרירים חולון והפועל פ"ת (בזמן שהסוס הטרויאני, אלון מזרחי, מבקיע במדי בית"ר ירושלים לרשת של הפועל כפר סבא ומשאיר את בני יהודה בליגה).

אבל האמת היא, ואני מתבייש להגיד את זה, שבעונה האחרונה של בני יהודה, לא הלכתי אפילו למשחק אחד. זה קשור לזה שמאז שבני יהודה הפסיקה לשחק באצטדיון הביתי בשכונת התקווה ועברה לשחק בבלומפילד המוטיבציה והחשק שלי להגיע למשחקים פחתה. משהו בבני יהודה, בקסם שלה, הלך לאיבוד עם המעבר לאצטדיון בלומפילד.

הטענה של ברוני הקבוצה בעד המעבר לאצטדיון בלומפילד הוא שבאצטדיון בשכונת התקווה – שהוא אצטדיון עם מגרש "בעייתי" בגלל היותו צר מאוד, בעל מהמורות רבות וקרבה מסוכנת ליציעים – אי אפשר לשחק כדורגל ראוי. העמדה שלי לגבי זה היא ברורה וחדה: אני לא רוצה כדורגל, אני רוצה מסורת. ואני יודע אני יודע שכשאני מעיז לנפק שלוש מילים כמו "אני רוצה מסורת" בהקשר של בני יהודה אני נשמע כאילו הייתי יליד שכונת התקווה. למען הסר ספק, אני לא – ויותר מזה בקלות אפשר להחשיב אותי ל"נטע זר" בתוך אוהדי בני יהודה שרובם ילידי שכונת התקווה, דור שני לעולי תימן, עיראק ואיראן, ואילו אני כדור רביעי ל"אצולת העמק" קצת בולט בנוף.

האמת היא שהקשר היחיד שלי איכשהו לשכונת התקווה זה שאבא שלי אחראי במידה ניכרת להצלחתה של עפרה חזה כשליהק אותה לסרט "שלאגר" ועשה למדינת ישראל את ההיכרות הראשונה איתה. אין ספק ש"שלאגר" זו נקודת הזינוק הרשמית של הקריירה של עפרה חזה – הזמרת הפנומנאלית שלנצח תיזכר כתכשיט של שכונת התקווה.

כשאני בא למגרש כדורגל אני לא בא לראות רק כדורגל, אני בא לראות מסורת, אני בא לראות סיפור, וכשאתה לוקח את בני יהודה מהמגרש שלה בשכונת התקווה, אתה בעצם, במובן מסוים, לוקח מהסיפור את ציר העלילה שלו. תמיד כשאני בא לראות את בני יהודה הנוכחית משחקת באצטדיון בלומפילד נטולת שחקני בית שעלו מקבוצות הנוער של בני יהודה, אני מרגיש שאני רואה חילזון מחוץ לקונכייה שלו.

רק המגרש בשכונת התקווה הוא הבית האמיתי (אסף קליגר)

אתם יודעים מה? זו מאטפורה די גרועה. סלחו לי, אני פשוט בלחץ של זמן פה. כבר הרבה זמן שאני מתיישב מול המחשב ואינני מצליח לכתוב, שום דבר לא מגיע, המילים תקועות בראש, המקלדת מחכה לגאולה, אבל כלום. איכשהו, בקושי רב ובאיחור רציני, אני בסוף מוציא טור. אבל זה בא ביחד עם ייסורים רבים. האמת היא שמבחינה כרונולוגית, כשאני בוחן את הבעיה מול לוח השנה, הבעיה הזו החלה מיד אחרי שאבי נפטר.

מאז שהוא נפטר יש לי מין זמזום כרוני בראש שלא נותן לי מנוחה. מאוחר יותר, אני צריך ללכת לטקס גילוי המצבה בבית העלמין נהלל ואני בכלל קצת משותק פה עם העובדה הזו, סופר את הזמן אחורה לקראת הרגע בו אני ואשתי נכנס לאוטו, נקשור את הילד במושב מאחורה ונתחיל בנסיעה לבית העלמין. אני חושב שאולי כמו שבני יהודה ללא האצטדיון בשכונה היא סיפור ללא עלילה גם אני בלי אבא שלי קצת סיפור ללא עלילה. או אולי יהיה מדויק יותר להגיד: סיפור ללא פואנטה.

בקיצור, מה שאני מנסה להגיד זה שאין לי עניין במונדיאל כי אני פשוט לא אוהב כדורגל. אין לי שום עניין לצפות במשחקים שאין לי עניין רגשי עם הקבוצות שמשחקות, לא מעניין אותי לא אקוודור נגד צרפת ולא חוף השנהב נגד יוון. אין לי שום קשר עם הנבחרות האלו. נכון שפעם, כשהייתי בן 16, מכרתי שני שנהבים (שניתנו לסבא שלי במתנה מראש ממשלת דרום אפריקה) בשוק הפשפשים תמורת פאקט סיגריות ו-100 ש"ח במזומן, אבל זה לא גורם לי לתחושת שייכות לנבחרת חוף השנהב.

בלי שיש לי עניין רגשי וקשר לאחת הקבוצות על המגרש, לא מעניין אותי לראות אף משחק. בסופו של דבר זה די פשוט: פשוט כמשחק אינני אוהב כדורגל, אני אוהב סיפורים והמונדיאל לא מספר לי באופן אישי שום סיפור. אם נבחרת ישראל בכדורגל הייתה נמצאת במונדיאל אני מאמין שאז זה היה אחרת וכנראה הייתי מרגיש שיש כאן סיפור שנוגע אליי, אבל נבחרת ישראל בכדורגל, אתם יודעים, היא סוג של סיפור עצוב וקצר שהדמויות המרכזיות בו לעולם לא מתפתחות והעלילה לעולם לא ממריאה באמת.

מה שכן, כמו שאמרתי קודם, אני אוהב לפצח גרעינים והמונדיאל הזה גרם לכך שבימים אלו הפכתי לגדול המפצחים באזור חיוג 03. הדיאטנית של קופת החולים – בגיבוי מלא של אשתי – אמרה לי שהיא רוצה שאצא כל יום להליכה של חצי שעה ובינתיים עוד לא יצאתי אף לא להליכה אחת אבל בראשי אני כבר יודע באיזה מסלול אצעד. זה מסלול נהדר עם נוף מסקרן וגישה לרכב ציבורי – למקרה שאתחרט ואחליט לפרוש מההליכה לחזור הביתה במונית.

הפסיכולוגית שלי טוענת שבלי קשר למימד הספורטיבי של הדבר, יעשה לי טוב בתקופה הזו לצעוד ולהיות עם עצמי ועם המחשבות שלי. אמרתי לה שבדיוק מזה אני מפחד, מלהיות לבד עם המחשבות שלי בתקופה הזו, ושבלי קשר אני לא כל כך אוהב לצאת החוצה לאחרונה כי כל פעם שאני יוצא אני מרגיש את המבטים של הסביבה ננעלים עליי.

"מסתכלים עליי בתור יתום לאומי" (Gettyimages)

"אולי אני סתם הוזה אבל אני יכול לראות איך כולם מסתכלים עליי במבט מרחם כזה", אמרתי לה, "מסתכלים עליי בתור איזה יתום לאומי או משהו בסגנון" (דרך אגב, העניין הוא שגם המון אנשים ברחוב ניגשים אליי פיזית ומשתתפים בצערי ואני מאוד מכבד את זה ושמח לראות שאבי היה מאוד אהוב אבל יש בזה משהו שזה גורם לי כל הזמן לחוות את השכול האישי מחדש. אני מניח שזה משהו שקורה רק כשההורה הנפטר הוא מאוד מפורסם ולמוות שלו יש נגיעה ישירה בכל אחד מתושבי המדינה).

בתגובה הפסיכולוגית שלי אמרה ש"אז דווקא עכשיו, יותר מתמיד, בזמן המונדיאל, כדאי לך לצאת להליכה – אין איש ברחובות, כולם הרי נשארים בבית וצופים במשחקים". יש צדק במה שהיא אומרת. זו באמת תקופה נהדרת למיזנטרופים שבינינו.

ואני מודה שאומנם מאז שהפסיכולוגית אמרה לי את זה לא יצאתי להליכה אבל אני כן מחשב את היציאות שלי מהבית לפי זמני המשחקים של המונדיאל. אני מסתכל כל יום ברשימת המשחקים הצפויים ובונה את הלו"ז היומי על פי השעה של המשחקים. וכך יוצא שאני הולך לסידורים שלי כשהרחובות ריקים ואין שום תורים בבנק, בדואר, במכולת, בבית המרקחת, ובשאר החנויות. זה באמת הדבר המקסים במונדיאל הזה, הדממה הקוסמית ששוררת בחוץ כשהמשחקים משודרים.