פעם אחת יצא לי לפגוש את דייויד בקהאם פנים אל פנים. נובמבר 2005, כמעט לפני עשר שנים, אז בחור שבדיוק חצה את גיל השלושים. חברת אדידס עשתה מפגן כוח מרשים במדריד והביאה להשקת נעל חדשה את כוכביה הגדולים. היו שם, באותו החדר, כדורגלני צמרת כמו זינאדין זידאן, ראול וסטיבן ג'רארד. כולם היו מוקפים צלמים וכתבים עד שהוא נכנס, באיחור אופנתי קל.
לפתע כל כוכבי העל כבר לא היו שווים דבר מול הנוכחות הממגנטת של הכוכב הבריטי. בקהאם התהלך בטרנינג חגיגי, מוקף בערימת שומרים. בלי התראה מוקדמת מצאתי את עצמי מולו, אחד על אחד. ניסיתי, בשיא התמימות, לדחוף שאלה והוא הרים גבה, מלמל משהו לא מובן ומיד הפמליה שלו נפנפה אותי הצידה בנימוס, הרחיקה אותי במהירות ממוקד הרעש. את הדקה וחצי שלי איתו קיבלתי מאוחר יותר כשהמלך הוריד את עצמו לעם לכמה רגעים לפני שהמריא בחזרה לכוכב שממנו בא.
בקהאם, שחוגג כעת יום הולדת 40, פרש ממשחק לפני שנתיים. הוא לא היה הכדורגלן הכי גדול, גם לא בין עשרת הגדולים בדורו, אבל בלי מתחרים הוא הסופרסטאר הבלתי מעורער של עולם הספורט.
אדידס חתמה איתו על חוזה פרסומי חסר תקדים בסך 160 מיליון דולר לכל חייו, בלי קשר לפרישה שהורידה אותו במינונים גדולים מהמסך. תומאס ואן שלקה, האחראי על המיתוג העולמי בחברת הספורט, הסביר מה עמד מאחורי הצעד הדרמטי. "היו כמה ספורטאים שהצליחו לצאת מתחומי הענף בו שיחקו, כמו טייגר וודס ומייקל ג'ורדן, אבל הם לא מגיעים לחצי מהמעמד שהשיג בקהאם".
עושים עוול לבחור, שעם כל ההילה הסלבריטאית, היה כדורגלן נפלא שבנה את עצמו בעבודה קשה ממנצ'סטר יונייטד ועד לריאל מדריד, דרך 115 הופעות בנבחרת אנגליה, מתוכן שש שנים בתפקיד הקפטן הלאומי.
"בהתחלה כשהגעתי לריאל מדריד אנשים חשבו שבאתי על תקן מוכר חולצות בחנות המזכרות של המועדון", סיפר בזמנו. "לי היה חשוב שיראו איזה שחקן אני. לא רק כזה שיודע לבעוט כדורי עונשין, אלא גם שחקן קבוצתי".
כשפרש, העיתונות האנגלית שלחה את גארי נוויל לראיין אותו. נוויל, ששיחק וגדל עם בקהאם במנצ'סטר יונייטד, הוא בדיוק ההיפך. רציני, אפור. עוד בזמן ששיחקו, זיהו חברות הפרסום את ההבדלים בין השניים. חברת הסלולר וודאפון יצרה פרסומת, שבה ראו את נוויל מדבר ממנצ'סטר הגשומה עם בקהאם, הזוהר, ממדריד החמימה.
נוויל אמר אחרי ראיון הפרישה, שקיים עם בקהאם. "שאלתי אותו איך הוא רוצה שיזכרו אותו. דייויד ענה 'כשחקן שעבד קשה'. המילים האלה מתמצתות הכל. כשאנשים חושבים על בקהאם, הם מתרכזים בדברים שעשה מחוץ למגרש, אבל במציאות הוא היה שחקן שעבד. למזלו, בזמן שפרח, פופולריות התערבבה עם כסף גדול והוא רכב על הגל יותר טוב מכל אחד אחר".
טד בקהאם. הבן לא סלח לו על שנפרד מאמו (Gettyimages)
ביניים: לא אבא שלי
בקהאם גדל בלייטונסטון, שבפרבריה המזרחיים של לונדון. אביו טד, היה ספק בלוני גז, וסנדרה, אמו, ספרית במקצועה. לזוג שתי בנות לין וג'ואן, אבל מבחינת האב, דייויד היה אמור לספק את הגשמת החלומות.
"זה משהו שרק אב יכול לתאר", סיפר האב בראיון ישן ל"טיימס" הלונדוני. "ילד שמתבגר ומתעניין יותר ויותר בכדורגל, זה לא כל מה שהורה חולם עליו?".
בקהאם סניור חלם בעצמו להיות כדורגלן, אפילו ניסה את מזלו בקבוצה קטנה, אבל נכשל במבחנים. לכן את רוב זמנו העביר בימי ראשון, במשחקי חובבים בפארק.
כשדייויד נולד, האב נהג לגלגל לכיוונו כדורים ודיויד החזיר במדויק. טד הבין מהר מאוד שיש לילד כישרון ברגליים, ולמרות המרחק הגיאוגרפי בין לונדון למנצ'סטר, ניסה לדחוף את בנו למועדון הפאר מצפון אנגליה, אותו אהד מילדות. בגיל 14 בקהאם צורף רשמית לאקדמיה לכדורגל של מנצ'סטר יונייטד.
היחסים בין האב לבנו הפכו למורכבים עם השנים. כשהבן שיחק במנצ'סטר, האב הגיע לכל משחק. לא החמיץ שום אירוע. "כשזכינו בגביע אירופה לאלופות, אבא לא היה צריך לומר מילה", סיפר הג'וניור. "הוא חיבק אותי חזק. הרגשתי שהוא בוכה או לפחות מנסה לא לבכות".
האב נהג לגזור כל פיסת עיתון שנכתבה על בנו. הוא אמנם הסכים לקבל מדייויד מכונית יגואר במתנה, אבל הודיע שימשיך לעבוד למחייתו ולא יתפנק על העושר שנפל עליהם באופן פתאומי.
רק שהיחסים קיבלו תפנית ב-2002 כשטד נפרד מאשתו סנדרה. האב הסביר שמה שהחזיק את היחסים בשנים האחרונות היה הכדורגל, וגם הגורם הזה בסוף לא היה חזק מספיק. דייויד ואחיותיו האשימו את האב במשבר המשפחתי.
"עברתי תקופה קשה", הודה בקהאם ג'וניור. "הצלחתי לשלוט בכל דבר בחיי וזה היה הדבר היחידי שלא הייתה לי שום אפשרות לכוון. אין לי שום דבר נגד אבי, אבל ממנו לקחתי את העקשנות. מה שקרה לי אתו לעולם לא יקרה עם ילדיי".
מצמד בלתי נפרד, דייויד הוציא את האב במהירות מחייו. אפילו על המעבר המתוקשר ממנצ'סטר יונייטד לריאל מדריד, ב-2003, הוא לא סיפר לו. למעשה, שבועיים לפני שנחתמה העסקה, כשעיתונאים שאלו את טד לגבי עתידו של הבן, האב אמר בביטחון שדייויד יישאר במנצ'סטר.
רק שדייויד אפילו לא הזמין את אביו לטקס חתימת ההסכם החגיגי במדריד, מה ששבר לחלוטין את האב. "אני לא יודע אם נוכל אי פעם לתקן את היחסים", סיפר אז טד בכעס. "זו הייתה האכזבה הכי גדולה שלי. לעולם לא אסלח לו. איבדתי אותו, ככה אני מרגיש".
בקהאם כעס על אביו שפרסם ספר על יחסיהם מבלי לקבל את רשותו. כשאנגליה שיחקה בגביע העולם בגרמניה ב-2006, ודייויד הוביל אותה כקפטן, האב קיבל מבנו כרטיסים למשחקים, אבל לא זכה להיות לצדו.
רק לפני שנתיים כשטד קיבל התקף לב קשה ונשקפה סכנה ממשית לחייו, דייויד הגיע תוך 11 שעות מלוס אנג'לס, לבית החולים בלונדון, בכדי לשהות ליד המיטה. שם, באותם רגעים דרמטיים, הם השלימו.
פרגוסון. "בקהאם חשב שהוא יותר גדול ממני"(Gettyimages)
ביניים: לא הבן שלי
בקהאם בנה את עצמו במשך השנים כפרסומת מהלכת, ילד טוב שנמנע להיכנס לבורות עמוקים, אבל באותה מידה היה ממוקד מטרה, ובניגוד לתדמיתו התקדם לאו דווקא בצינורות המקובלים.
באנגליה זוכרים אותם כמחזור 92' המוצלח של מנצ'סטר יונייטד. חבורת ילדים שצמחה במחלקת הנוער ועלתה עד לדרגת סופרסטארים, למרות שאפילו פרשן הצמרת האנגלי, אלן הנסן, אמר בתחילת הדרך: "אתה לא יכול לזכות בשום דבר עם ילדים".
בקהאם זכה עם מנצ'סטר יונייטד בשש אליפויות, שני גביעים וגביע אירופה לאלופות. שלושה מחבריו לאותו מחזור, גארי נוויל, פול סקולס וראיין גיגס, מעולם לא עברו קבוצה. הם נשארו ביונייטד, בנו שם קריירה מפוארת, אבל במיוחד היו חייליו הנאמנים של סר אלכס פרגוסון, המאמן האגדי.
פרגוסון הוא בדיוק ההיפך מבקהאם הטווסי. האיש בן ה-73, הוא תוצר המספנות הקשוחות בגלזגו, מאמן שאוהב את שחקניו ישרים כמו צ'יפסים ומחזיק אחריו ים של קבלות.
בקהאם היה בן אהוב עד לאותו יום בו הזוהר על הדשא פגש את הסופר סלבריטאית, ויקטוריה אדמס, אז חברת להקת הבנות המצליחה ה"ספייס גירלז". "הוא התאהב ומאז הכל השתנה", כתב סר אלכס בספרו האוטוביוגרפי. "ראיתי אותו נבלע על ידי עיתונאים ואנשי פרסום".
פרגוסון לא אהב את המוחצנות ואת ההקפדה על עדכונים מעולם האופנה שנדבקו לכוכב הצעיר. יום אחד כשהשחקן הופיע בחדר ההלבשה עם תספורת מוהיקן, המאמן הסביר לו שהוא לא יעלה על הדשא אם לא יוריד אותה באופן מיידי.
השחקן, שלא אהב התערבות בחייו הפרטיים, התקפל כשראה שהסקוטי מתחיל להחליף צבעים בעצבנות, ניגש לשירותים וגילח את שערו. גם עם קרחת הוא נחשב להיט אופנתי, כוכב מספרות.
היה ברור שהיחסים בין פרגוסון לבקהאם לא יחזיקו מעמד. במשחק גביע ביתי נגד ארסנל, במהלך ההפסקה, כשהמאמן האשים את השחקן שלא ביצע את עבודתו ההגנתית, בקהאם ניסה להחזיר, והמאמן בתגובה בעט בנעל שהיתה על הרצפה.
הנעל עשתה את דרכה בקשת מהירה ופגעה לבקהאם ישר מעל העין. חתך מכוער נפער שם. מי שהיה לצידו ניסה להרגיע את השחקן הנסער, אבל פרגוסון לא התרגש וסינן. "אתה יכול להתעצבן כמה שאתה רוצה, אכזבת את חבריך לקבוצה". בספרו כתב המאמן. "בקהאם חשב שהוא יותר גדול ממני. לא היה לי ספק בכך".
הרומן הסתיים בקיץ 2003, כשבקהאם עבר למדריד. בהתחלה השחקן חשש, בכל זאת זו הייתה הפעם הראשונה שהוא עוזב את גבולות אנגליה. "הוא פחד ממה ששחקנים בקבוצה יחשבו עליו", סיפר זידאן, שהיה אז הכוכב הגדול של ריאל מדריד. "הוא פחד ממה שיכתבו עליו בעיתונות של מדריד, חשש שהכול יפגע ביכולת שלו, אבל הוא נלחם כמו שהבריטים יודעים".
הקהל הספרדי לא אוהב כוכבים מפונקים, אבל הוא יודע לזהות איכות ולכן הוא התאהב בבקהאם. החולצה מספר 23, בה בחר האנגלי, החלה להימכר כמו לחמניות ולא רק בשוק המקומי. התקשורת היפנית שלחה עיתונאים שיסקרו את ריאל מדריד בגלל ההערצה שהייתה לכוכב בטוקיו, במיוחד מצד מעריצות.
היום כדורגל הוא הרבה יותר מרק משחק. כשמוכרים אותו זה קורה בתוך עטיפת צלופן עם זכויות שידור וערימת מזכרות. והיום בזכות האינטרנט אפשר להגיע לכל חור מבלי להתאמץ. בקהאם הוא בדיוק הפנים היפות שהמשחק חיפש בכדי להפיץ את עצמו גם במקומות הקשים.
בקס עם טוני בלייר. הקרדיט על אירוח המשחקים האולימפיים בלונדון ב-2012 נזקף לזכותו (Gettyiamges)
ביניים: לא רק פוטבול
ב-2007 בקהאם הגיע לארצות הברית. שנים ניסו למכור שם את ה"סוׁקר" שמפגר בשנות אור אחרי הכדורסל, הבייסבול והפוטבול. "היה מדכא לראות את מגרש החניה כל כך ריק בזמן משחק", סיפר קן הורביץ', שהיה בעלי קבוצת מיאמי פיוז'ן. "כשניסינו למכור חסויות בדרך כלל נפלנו על הפנים. כמה פעמים אתה יכול לדפוק את הראש בקיר בכדי לצאת עם לב שבור?".
אבל כשראשי לוס אנג'לס גלקסי החליטו להחתים את בקהאם, בגיל 32, תמורת חוזה שמן, הייתה מאחורי ההחלטה גם אסטרטגיה. רק אחד כמוהו יהיה מסוגל. מיד אחרי שהכוכב הבריטי חתם, אמר דון גרבר, מנהל ליגת הכדורגל המקצוענית בארצות הברית: "יהיו כאלה שיראו בצעד של בקהאם את אחד הרגעים החשובים בתולדות הכדורגל במדינה ואולי אפילו בתולדות הספורט המקצועני".
חוקרים מכנים את מה שקרה אחרי המהלך כ"אפקט בקהאם". כבר בדקות הראשונות שלו על הדשא בארצות הברית הרייטינג של השידור הוכפל. ההצלחה הכלכלית הייתה פנומנלית. אם בין 1994-2004 דיברו בקבוצות על הפסד של 350 מיליון דולר, מאז הגעתו של האייקון חסויות התחילו להימכר במאות אלפי דולרים לעונה. חברות כמו פיצה האט והום דיפו הראו נוכחות. רשת ESPN חתמה על חוזה שידור טלוויזיוני. ההשקעה בליגה האמריקאית מוערכת כיום בשני מיליארד דולר.
במשחק הראשון שלו בניו יורק, מול קבוצה שבדרך כלל משכה 15 אלף צופים, הגיעו 66 אלף אוהדים נלהבים. "הוא בטח יוכל לגרום לכדורגל לפרוח כאן", אמר כוכב הכדורסל קובי בריאנט. "הוא כבר השפיע בגדול".
אפילו כשבקס היה לפני פרישה, הרחק משיאו, החליטה הנהלת פאריס סאן ז'רמן להחתים אותו על חוזה שמן. הבעלים הקטארי ידע מה כוחו, או כמו שכתבו באחד העיתונים: "האיש היחידי שיכול להוסיף זוהר אפילו לפאריס". את כל המשכורת שהרוויח בסאן ז'רמן, 5.3 מיליון דולר, תרם בקהאם לקרן צדקה. יצא לארג'. ככה זה שכבר יש לך 42 מיליון דולר נוספים רק מפרסום.
אדידס, סמסונג, ברייטינג, H&M, הן רק חלק מהחברות אתן בקהאם עדיין עובד. אפילו הליגה הסינית מינתה אותו לשגריר של כבוד רק בכדי שפניו יצליחו למכור שם את המשחק.
כשאנגליה הגדולה ביקשה לארח את המשחקים האולימפיים ב-2012, היא שלחה אותו בכדי שיקדם את ההצעה. הבריטים צחקו ואמרו אז שצירפו אליו איזה אחד, ראש ממשלה לשעבר, טוני בלייר. אנגליה, כזכור, זכתה באירוח המשחקים ובקהאם קיבל את רוב הקרדיט.
ביניים: לא אגואיסט
בעבר היו לא מעט שצחקו על השחקן, חשבו שאין לו הרבה שכל בראש. בדיחות חוברו על חשבונו. למשל זו שמספרת כי יום אחד ויקטוריה חזרה הביתה ומצאה את בעלה מאושר עד הגג. "סיימתי פאזל של מאה חלקים תוך 53 ימים", צעק. ויקטוריה לא הבינה ושאלה "אז מה האושר הגדול?". דייויד ענה: "על האריזה כתוב 3-6 שנים". ויש עוד הרבה כאלה.
אבל בקהאם התגבר על התדמית בעזרת החיוך הכובש, ומסתבר שגם בזכות חוש הישרדות מרשים. אפילו רומן מחוץ לנישואים עם רבקה לוס, ששימשה כעוזרת האישית, עבר יחסית בשלום.
הבחור היפה בעולם ממשיך להצטייר כאיש משפחה אידיאלי ולא כפלייבוי רודף שמלות. הוא נשוי כבר 16 שנה לויקטוריה, אב לארבעה, שלושה בנים ובת. "להגיד לך את האמת", אמר למראיין הפופולארי, ג'ימי קימל. "תוך לילה, אחרי הפרישה, הפכתי לנהג מונית של ילדיי".
בקהאם נוהג להדגיש את הצד המשפחתי שבו. "בקריירה שלי זכיתי בהרבה דברים, אבל הדבר הגדול בחיי הוא המשפחה", סיפר. "להיות אבא יותר חשוב לי מלהיות כדורגלן. התקופה ששיחקתי במילאנו היתה קשה במיוחד. המשפחה נשארה בארצות הברית כי לא רצינו לתזז אותה והגעתי לביקור רק כל שמונה שבועות. אני לא אוהב להיות שעה בלעדיהם, אז תחשבו מה זה עשה לי. הייתי מדבר עם ויקטוריה דרך המחשב והילדים רק באו, אמרו 'היי' וחזרו לשחק. הייתי אגואיסט לפני שנולדו והיום הם חיי. הכי חשוב שיהיו בריאים ושמחים".
משפחת בקהאם. צלמי הפפראצי אורבים בכל מקום (צילום: Gettyimages)
ביניים: לא מושלם
לא מזמן חשף בקהאם כי הוא סובל מהפרעה כפייתית טורדנית, אולי בגלל זה הוא שם דגש על הצד הבריאותי. כ-2-4% מהילדים נפגעים מהתופעה המעיקה ובקהאם סיפר שניסה להירפא, אבל ללא הצלחה.
"יש לנו שלושה מקררים", סיפרה אשתו, ויקטוריה. "אחד עם אוכל, שני עם סלטים ושלישי עם משקאות. במקרר המשקאות הכול צריך להיות סימטרי, מחולק לזוגות. אם יש שלוש פחיות בשורה, דייויד יזרוק אחת".
גם בקהאם כבר דיווח בפומבי על ההפרעה שלו. "אם אני מגיע לחדר במלון, לפני שאני נרגע, אני צריך שכל הספרים והמגזינים יהיו בתוך הארון. ניסיתי להיגמל מזה, אבל ללא הצלחה".
בקהאם סיפר ששחקנים במנצ'סטר יונייטד היו מודעים לבעיות, ובכדי להוציא אותו מאיזון היו מגיעים לחדרו באמתלה כלשהי, וכשעזבו גילה שבגדיו מפוזרים ונותר בלאגן מסביב.
הטבלואידים הבריטיים מצאו את הנושא כמרתק והתחילו למצוא על בקהאם כל מיני סיפורים בסגנון. למשל, שהוא לובש לבן בכדי להתאים את עצמו לצבע של הרהיטים, או שהוא מסדר את החולצות בארון לפי צבע. אין פלא שאשתו קוראת לו 'ווירדו'.
בקהאם לא משחק כדורגל כבר שנתיים, אבל מסתבר שהשיגעון סביבו נמשך. כשהוא מלווה את ילדיו למשחק כדורגל, המצלמות שם. כשהוא יוצא למסעדה, הפפראצי ממתינים בסבלנות. תמונה שלו עדיין שווה הרבה יותר מרוב הכוכבים שמשחקים.
בעתיד מספרים שבקהאם מתכוון להיות בעליה של קבוצת כדורגל במיאמי שתצא לדרך רק בעוד שנה. אנשים יכולים להגיד בחור יפה, כדורגלן טוב, אבל מה לו ולניהול? מי ששמע אותו הבין שמאחורי החלום יש מחשבה ברורה, בדיוק כמו זו שהניעה אותו עד עכשיו בהצלחה מרובה.
"מי שמבלה זמן עם דייויד יודע שסלבריטאות היא לא הגדרת הזהות שלו", הסביר דון גרבר. "כשהוא יהפוך לבעלי קבוצה כדאי שנזכור היטב את אותו יום".
מה דעתך על הכתבה?