עצוב שסטיבן ג'רארד עוזב את ליברפול. עצב הוא הרגש שמתעורר אצל רוב אוהדי הכדורגל בעולם ברגעים כאלה. עצב של ממש. והוא אינו נחלתם של האדומים בלבד, כי אם של כל אוהד כדורגל שנולד לפני 1990.
אצלי הפרישה מכדורגל, או העזיבה של ג'רארד את ליברפול לטובת הכסף של הדוד סם, מעוררת בעיקר פחד. פחד מליברפול. פחד של אוהד מנצ'סטר יונייטד – האדומים האמיתיים. כי עכשיו , שסטיבי G הלך – הם באמת יכולים לאיים עלינו. אמאל'ה.
- ליברפול הזמינה את ג'רארד להתאמן איתה בחורף הבא
- הרשת דומעת: סטיבן ג'רארד נפרד מאנפילד
- תישארו מעודכנים: הצטרפו לעמוד הפייסבוק של ספורט1
כי סטיבי G הוא מהות היופי שבספורט. אתה יכול להיות דמות ענקית, דוגמא ומופת. סמל של ממש. סמל לנחישות, להקרבה. אותו שחקן שכשאתה ילד אתה תולה תמונה שלו מעל המיטה. מבקש מאבאל'ה שיקנה לך חולצה שלו, אבל מקורית, לא מהארץ. כזאת עם השם מאחורה. באנגלית. ספורטאי ענק – ולוזר. ל ו ז ר.
כן. יש דברים כאלה, ממש כמו באומנות. הוא מעולם לא לקח את התואר האמיתי. מעולם. אליפות הליגה המקומית, דהיינו הפרמייר ליג. אלן שירר לקח כזאת עם בלקבורן. למפארד לקח כמה עם הכסף של אברמוביץ'. בקהאם לקח גם לקח. סטיבי G? לא לקח.
נכון, הוא הקפטן הנצחי והוא המלך. ובטח יבנו לו מחוץ לאנפילד פסל ברונזה עצום, יפה ומרשים. אבל הוא לוזר. כי בעיניי זו לא חוכמה לזכות בתואר שבנוי בשיטת בתים ונוקאאוט. בשיטה הזו אתה בכלל לא חייב לנצח. מספיק לעבור בפנדלים. וליברפול הניפה את התואר אחרי קאמבק מדהים, שנגמר בפנדלים. לוזר כבר אמרתי?
אם היה מילון של מונחי ספורט הוא היה מתאר את המונח 'לוזר' כך: "שחקן שמשחק באותה קבוצה במסירות נפלאה במשך כל חייו, אך אינו מסוגל להביאה לתואר הנכסף". שחקן שמחליק ברגע האמת, תרתי משמע. מחליק.
וחלוץ רנדומלי בשם דמבה בה (איפה הוא היום בכלל? אוכל דונר-קבאב בטורקיה?) גונב לו את הכדור וכובש שער עבור הקבוצה שלו. וצ'לסי בכלל לא הייתה צריכה לנצח. פשוט אותה מאמן מישהו, ז'וזה קוראים לו. ווינר אמיתי.
אז כל הכבוד לך ג'רארד. באמת מהלב. אתה בהחלט בסדרי הגודל של הגדולים ביותר בליגה הזו. מבחינתי לפחות, כאוהד יונייטד, תמיד תישאר מלך. וגם סמל. כי כמו שכתב שלמה ארצי פעם עם שדרוג שלי: "בשבילי אתה, מלך הלוזרים. בשבילם אתה יכול להיות, מה שבא להם בראש , למשל…".
מה דעתך על הכתבה?