קצת קשה להאמין, אבל ערב גמר המפעל הוותיק ביותר בעולם הכדורגל, הגביע האנגלי, השאלה המסקרנת ביותר עבור חלק מאוהדי מנצ'סטר יונייטד איננה מה תהיה תוצאת המשחק. אפילו ההזדמנות לשבור את בצורת התארים הנמשכת כבר שלוש עונות לא קריטית בעיניהם כמו השאלה מי יהיה המנג'ר שידריך את השדים האדומים בעונה הבאה, ולא פחות מכך – האם הגמר הגדול הערב בוומבלי (19:30, ספורט1) ישמש גם כמסיבת פרידה מהדמות שבעיני חלקם היא שנויה במחלוקת, ובעיני רובם היא פשוט בלתי נסבלת, לואי ואן חאל.
בקיץ 2014 זה נראה שונה לחלוטין. המנג'ר ההולנדי עטור ההישגים הגיע כמושיע הגדול, לאחר עונת דייויד מויס האיומה, ולאחר שהוליך את נבחרת ארצו למונדיאל פנטסטי. הציפיות, כרגיל במועדון בסדר גודל ענק שכזה, ולנוכח הרקורד המרשים של ואן חאל, היו בשמיים, כשהצ'ק הפתוח לו זכה המנג'ר לשם חיזוק הקבוצה רק הרים אותן עוד יותר.
- צ'לסי נואשת לחלוץ: תציע 65 מיליון ליש"ט על היגוואין
- לב המליץ לגצה לעזוב את באיירן: "הוא צריך מאמן שרוצה אותו"
אבל אם את עונתו הראשונה שלLVG בשלטון עוד ניתן היה לתייג כסבירה בזכות ההעפלה לליגת האלופות, הרי שהעונה הנוכחית, עם כל הכבוד לגמר הגביע, כבר תיזכר כאחת מהמדכאות בעידן המודרני של המועדון. התוצאות והנתונים הסטטיסטיים מדברים בעד עצמם. יונייטד שב-22 העונות האחרונות של סר אלכס פרגוסון כמנג'ר מעולם לא סיימה את הפרמייר-ליג במקום נמוך יותר מהשלישי, סיימה חמישית ומחוץ לצ'מפיונס ליג בעונה הבאה, עם 15 נקודות פחות מהאלופה לסטר.
אחת העונות המדכאות בעידן המודרני. שחקני מנצ'סטר יונייטד (GettyImages)
יותר מכך, הקבוצה הכל כך התקפית ואטרקטיבית מהעבר הפכה למשעממת ביותר מבין קבוצות הצמרת של אירופה, וסיימה את העונה עם כמות מביישת של 49 שערים. לשם השוואה, את שתי עונותיו האחרונות של פרגי סיימה הקבוצה עם 89 ו-86 שערי זכות. לא פלא שאפילו פיטר שמייכל, שוער העבר האגדי, טען השבוע כי הצפייה במשחקיה של היונייטד העונה שעממה אותו למוות.
והדני הענק הוא ממש לא היחיד שהתקשה להישאר ערני בזמן משחקיה של החבורה של ואן חאל העונה, כשהאחרון הוא האחראי הישיר לכדורגל המשמים שהציגה קבוצתו. כי מי שמוותר על שחקנים כמו די מאריה, ואן פרסי, פלקאו ו-וולבק (כשהוויתור על האחרון, תוצר מחלקת הנוער המקומית היה כואב במיוחד) ופותח את העונה עם חלוץ וחצי בסגל, מי שדבק בעקשנות של פרד בשיטת משחק שמובילה לאינסוף החזקת כדור ולמינימום מצבי הבקעה, מי שמפיק כל כך מעט תוצרת מכישרונות כמו דפאי, הררה ומאטה ומי שלא מנצל את הכסף לרכש ששופכים עליו הגלייזרים , פשוט לא יכול להתנער מהאחריות למצב.
כישרון גדול, תפוקה נמוכה. ממפיס דפאי (GettyImages)
אז מה בעצם קרה לאותו מנג'ר מצליח, שהחזיר את אייאקס לימיה הגדולים, זכה בתארים עם ברצלונה ובאיירן והוליך אפילו את אלקמאר הקטנה לפסגה? מבחינת האישיות לא חל שום שינוי אצל ואן חאל. הוא היה ועודנו אגו מניאק יהיר הנוטה להסתכסך עם שחקניו, אם כי באנגליה מיתן מעט את התנהגותו ונמנע מפיצוצים דוגמת אלה שידע בספרד וגרמניה.
מבחינה מקצועית אין כל ויכוח על כך שהאיש מבין כדורגל, אך נראה שהוא כנראה לא ממש מבין את הכדורגל האנגלי, ובוודאי שלא מבין לחלוטין את מה שמניע את המועדון הגדול באי הבריטי. בשורה התחתונה העסק פשוט לא עבד – לא בתחום צבירת הנקודות, לא מבחינת סגנון המשחק (כשקריאות ה-ATTACK ATTACK! נשמעות שוב ושוב ביציעי אולד טראפורד) ולא מבחינת מצב הרוח הכללי ששרר בצד האדום של מנצ'סטר.
כמעט כל מי שביקר העונה במתחם קרינגטון המפואר בו מתאמנת יונייטד סיפר על קבוצה כבויה וחסרת שמחת חיים, שאומנם מתאמנת במקצועיות וברצינות תהומית, אבל בלי יותר מדי חשק או חיוכים. בתוצאות אותם אימונים חזינו כאמור מדי שבוע. האווירה העגומה שאפפה את תיאטרון החלומות בלטה עוד יותר לנוכח סימני החיים שהחלו להתגלות בקרב היריבה המרה ליברפול, שם הצליח מאמן כריזמטי להפוך את החבורה הדי בינונית לקבוצה אופטימית שנראית בדרכה חזרה אל הצמרת הגבוהה. וכשבעונה הבאה אמורה היריבה העירונית ליהנות משרותיו של המנג'ר שנחשב אולי לטוב בעולם, ובוודאי לאחד שקבוצותיו משחקות תמיד כדורגל חיובי ונאה לעין, הרי שהכדורגל השלילי של יונייטד באמת כבר מוציא את האוהדים מכליהם. לראשונה מזה עשורים הודו לא מעט מהאוהדים הנאמנים כי הם מעוניינים שקבוצתם תפסיד במשחקים מסוימים, ובלבד שחוסר ההצלחה יוביל לפרידה מהמנג'ר שהוא לדעתם המקור לרוב הבעיות.
אווירה עגומה באולד טראפורד (GettyImages)
לנוכח כל אלה עולה בעצם השאלה איך בכלל החזיק ואן חאל מעמד עד עכשיו, ואיך לעזאזל קיים עדיין סיכוי שיחזיק במשרתו גם בעונה הבאה, האחרונה בחוזה שלו? התשובה היא ככל הנראה צירוף של מספר נסיבות. הראשונה היא חוסר רצונו של הסמנכ"ל ואיש אמונם של הגלייזרים, אד וודוורד, לפטר מנג'ר שני תוך שנתיים ולהודות בכך בכישלונו המתמשך.
השניה היא ניצחונות החוץ המשמעותיים שיונייטד הצליחה להשיג העונה בכמה צמתי דרכים משמעותיים, כמו אלו באנפילד ובדרבי, או הניצחון בגביע מול ווסטהאם, שהביאו לירידות לחץ זמניות. השלישית היא העובדה שואן חאל העלה שחקנים צעירים רבים מהאקדמיה המקומית לקבוצה הבוגרת, מהלך שתמיד מתקבל בברכה במועדון, בראשם כמובן המציל הפרטי שלו העונה לשם מרקוס ראשפורד, אם כי ברור שעשה זאת מחוסר ברירה (עקב פציעותיהם הרבות וכושרם הירוד של הוותיקים) ולא מבחירה, לאחר שהצהיר פעמים רבות כי אין כישרונות ראויים בקבוצות האקדמיה המקומית.
חבל ההצלה של ואן חאל? ראשפורד (GettyImages)
הסיבה הרביעית, ואולי המשמעותית מכולן, היא היעדר מועמד קונצנזוסיאלי להחלפתו של ההולנדי. קיימים כידוע שני מועמדים עיקריים – ריאן גיגס, עוזר המאמן ויקיר המועדון, שחוסר ניסיונו מרתיע רבים. ויש כמובן גם את ה"מיוחד". מאז פיטוריו של ז'וזה מוריניו מצ'לסי בדצמבר האחרון דווחו כלי התקשורת באנגליה, כמעט מדי שבוע, על הגעתו הקרובה לתאטרון החלומות. איש מאנשי יונייטד לא טרח לאשר או להכחיש את השמועות, מה שרק הגביר את הלחץ והבלאגן סביב הקבוצה שהתנהלה העונה בשכונתיות האופיינית לליגות אחרות לחלוטין.
לא מעט מראשי המועדון ומאוהדיו מסתייגים ממינויו של עוד מנג'ר בעל אגו עצום, פה גדול ופילוסופית משחק הכוללת החניית אוטובוסים ברחבת ה-16. מנגד טוענים אחרים כי לקרב מול גוארדיולה, קלופ, קונטה וחבריהם אי אפשר להתייצב ללא "סופר מנג'ר" משלך, וכרגע פנוי רק אחד כזה.
לא קונצנזוס. מוריניו (GettyImages)
נכון לנקודת הזמן הנוכחית קשה מאוד לדעת מי ינהיג את השדים האדומים בעונה הבאה. נראה כי סיכוייו של מוריניו לקבל את המינוי בו הוא כה מעוניין גבוהים יותר משל שני יריביו, אם כי לתוצאת המשחק הערב עשויה להיות השפעה לא מבוטלת. זכייה בגביע עשויה (או עלולה) להציל את ואן חאל, ממש כמו שהזכייה בגביע בשנת 1990 – מול אותה קריסטל פאלאס – הצילה מנג'ר בשם אלכס פרגוסון.
ואין מה לעשות, צילו הענק של פרגי מרחף כל העת מעל המועדון אותו הפך במו ידיו מבינוני לגדול בעולם. לואי ואן חאל בהחלט ראוי לחלק גדול מן ה"קרדיט" בכל הקשור למצב קבוצתו, אך יתכן גם שמדובר, כפי שההולנדי טען השבוע בהתבטאות שמאוד לא נעמה לאוזני האוהדים, בתקופת מעבר של המועדון עליה לא ניתן לדלג.
אולי כאשר מנג'ר כמו סר אלכס, שהיה כל כך הרבה יותר ממאמן עבור המועדון, עוזב לאחר שנות דור, החלל שהוא מותיר פשוט גדול מדי עבור מנג'ר כלשהו בכדי למלא. לא פחות מרבע מאה חלפה לאחר פרישתו של סר מאט באזבי ועד לזכיה נוספת של יונייטד באליפות. אוהדי יונייטד מתפללים שההתאוששות מפרישתו של פרגי תהיה מהירה הרבה יותר. בינתיים הם יסתפקו בזכיה בגביע, או לפחות בפרידה מ-LVG.
מה דעתך על הכתבה?