זהו התאהבתי. כרגיל בלוזרים. צפון אירלנד אולי שיחקו את הכדורגל הכי פחות מרהיב בפתיחת משחקי שמינית הגמר, אבל צבא הירוק שלהם פשוט הרקיד את הפארק דה פראנס במשך 90 דקות. גם אחרי ההפסד לוויילס, במשחק שהיה יכול ללכת לשני הכיוונים, עמדו האוהדים במשך 20 דקות ולא הפסידו לשיר את מה שהפך לשיר-הלא-רשמי של הטורניר.
התשוקה שלהם פשוט כובשת. ניגשתי לאוהד שלהם שהניף דגל ענק 90 דקות, חיבקתי אותו ובכיתי עבורם שלא עלו שלב. נבחרת כזאת, עם אוהדים כאלה, מתרבות כזאת תחסר לנו בהמשך הטורניר.
אם יש משהו אחד שצריך ללמוד מהם – ולא נלמד כמובן – הוא איך לתת אהבה. איך לעמוד 90 דקות (וגם אחרי המשחק), לא לקלל ופשוט לקבל את העובדה שהשחקנים השאירו את הכל על המגרש. אולי עליהם שרה יהודית רביץ את "באה מאהבה". אצלנו עסוקים בלשנוא, בלחפש את האשמים ואת השעיר לעזאזל, ככה לא נצליח להצטרף לחגיגה של אירופה.
ברגע מסוים במשחק, אחד משחקני צפון אירלנד (לא חשוב שמות), שראה את האוהדים קצת עייפים הניף את היד וביקש מהם "תמשיכו". מיד האוהדים נענו והתחילו לשיר לווייל גריגס – שלא שיחק אפילו דקה אחת בטורניר – את ההמנון שכבש את העולם. אפילו אוהדי וויילס, שהגיעו במספרים גדולים בהרבה, ידעו שהניצחון שלהם היה רק על כר הדשא. למרות שגם להם אין במה להתבייש.
אם אתם טוענים שזה היה אחד המשחקים החלשים בטורניר, ועוד סיבה למה צריך להחזיר אותו לפורמט הקודם, אז תדעו שרמת הכדורגל לא בהכרח משנה.
אוהדי צפון אירלנד. אהבה ללא תנאים (gettyimages)
אחרי החוליגנים המכוערים מרוסיה, השתיינים האנגלים והקרואטים שבאו לפוצץ טורניר מגיע לצפון אירים ולוולשים את פרס האוהדים המדהימים של הטורניר. אחרי המשחק הם התגודדו מחוץ לפארק דה פראנס בפבים ולשוטרים לא היתה עבודה חוץ מלכוון את התנועה ולעזור לאנשים כמוני למצוא היכן החניתי את הרכב.
אז תזכרו: רק אהבה תביא את הנבחרת שלנו להצלחות. אם נמשיך לשנוא נראה את היורו בטלוויזיה עוד מאה שנה. במקרה הטוב.
מה דעתך על הכתבה?