דרגה אחת מתחת לאלוהים: פרידה עצובה מיוהאן קרויף

מאסטרו אמיתי. קרויף
מאסטרו אמיתי. קרויף | צילום: Gettyimages

אייל לוי על המאסטרו של נבחרת הולנד והאיש שעיצב יותר מכל את ברצלונה

(גודל טקסט)

אנחנו הילדים של קיץ שנת 74', יוהאן קרויף היה מורנו ורבנו, עמוד האש ההולך לפני המחנה. עכשיו הוא יצא לפגוש את פושקאש, בובי מור ודי סטפנו וכבר לא יחזור לפרק ב'.

מצטער, לא גדלתי על פלה, הוא הקדים את זמני. את היסודות למדתי באותו גביע עולם, במערב גרמניה, מול טלוויזיה שחור לבן. ילד בן 8 שמת על כדורגל, אבל לא ממש רואה באופן קבוע. כן, לכו תסבירו לילדים שלא היינו פוגשים את קיגן ודלגליש על בסיס שבועי וגם לא חופשי חודשי. אם היינו מקבלים תקציר מהליגה האנגלית אחרי שבועיים, היינו עוצרים את הנשימה ומנשקים את האדמה. 

אבל באותו קיץ, על רצפת הסלון הקרה, כי גם מזגנים לא היו בימי קדם, הוא הופיע בסלון כמו מרי פופינס במרפסת של משפחת בנקס. שחור לבן, תמונה לעיתים קופצת, לא הכי ברורה, אבל עם תנועת הרגליים הזו אי אפשר היה להתבלבל. זה בטח הוא. מספר 14 על הגב, מקבל כדור ומתחיל בסלאלום מרהיב. קרויף לא היה מכונת כדורגל מושלמת כמו כריסטיאנו רונאלדו, או בלתי אפשרי כמו ליאו מסי הארגנטיני, הוא היה אלגנטי.


אמן על המגרש. קרויף במונדיאל 74

לכו לקטעי הארכיון ותקלטו את צורת המשחק. כל תנועה של קרויף הייתה שירה. הוא לא היה שחקן כדורגל במובן הברור של המילה, הוא היה אמן ואז, כשמשחק בלייב היה מצרך נדיר, קרויף הפך לאגדה. יותר גדול מהכדור, מהילדה הכי יפה בכיתה. הוא היה דרגה אחת מתחת לאלוהים.

מדברים עד היום על הטוטאל פוטבול. ריינוס מיכלס מאמן, רפ, ניסקנס, דה יונג, אבל בשבילנו הולנד הייתה נטו קרויף וככל שגביע העולם התקדם לקראת שלביו המכריעים, זה הפך למאבק בין בני האור, ההולנדים, לבני החושך, הגרמנים, יימח שמם וזכרם.  מדינה שלמה דיברה הולנדית, חשבה הולנדית ובערב חלמה שהיא יוהאן קרויף.

הייתי אז בסוף כיתה ב', אין לי הרבה זיכרונות מהתקופה, אבל את גמר גביע עולם אני לא אשכח. גרמניה נגד הולנד, קרויף נגד הקייזר בקנבאואר.

כבר בדקה הראשונה המאסטרו ההולנדי קיבל כדור בעיגול האמצע. הוא פתאום לחץ על הגז והשאיר את ברטי פוגסט מאחור, לא ראה אותו. תוך שניה כבר היה בתוך הרחבה, שכח שיש שלב גישושים רשמי, בטח במעמדים כאלה. הגרמנים ידעו שאין חוכמות. ההולנדי לא ספר אותם כמו שלא ספר את ברזיל כמה ימים לפני. הוא היה המאסטרו הבלתי מעורער, הגיבור המיתולוגי.

 רגע לפני שמספר 14 שאל את ספ מאייר, השוער, לאיזו כתובת לשלוח את הכדור, אולי הנס הוריד אותו לדשא. פנדל, ילד ישראלי, גמר, דמעות שמחה, צרחות בכל הבית. קרויף יביא לנו גביע. ניסקנס הבקיע מהנקודה, אבל גרמניה, כמו גרמניה, שיחקה 90 דקות וניצחה 1:2.


אגדה שלא תישכח לעולם

היה קשה להרים אותי מהרצפה באותם ימים. רק הרבה שנים אחרי הבנתי שזו הייתה ההרגשה הכי קרובה לאבל. הלכה המדינה, לא הייתה תקווה. בניתי על קרויף שיוציא אותי לחופש כתום ומאושר, אבל בני החושך השיגו אותו. גביע העולם ב-1974 הוא אחד האירועים שלא אשכח ולא בגלל הדרמה, אלא בגלל מי שלימד אותי שיש כדורגל ויש כדורגל.

השנים עברו, ראינו משחקי ענק, שחקנים יותר גדולים צמחו ומה לעשות הימים ההם נכנסו לשמירה מייבשת בארכיון ואז ב-1995 ברצלונה הגיעה לישראל למשחק מול הפועל באר שבע, יוהאן קרויף אימן.

אני זוכר שמאיר ריפמן, עיתונאי מעריב, סיפר שהשיג ראיון עם ההולנדי והציע לי להצטרף. שמחתי, אבל לא בטירוף. כולה עבודה. רק כשנכנסנו לחדר הצדדי, במלון באשקלון, כשהרגליים רעדו והפה התייבש קלטתי שוב במי מדובר. ירום הודו, קידה של כבוד.

עוד באותו נושא: יוהאן קרויף, נבחרת הולנד

מה דעתך על הכתבה?

אהבתי
לא אהבתי