מהרגע הראשון לשריקת הפתיחה של גמר יורו 2016 היה ברור שכריסטיאנו רונאלדו הגיע למגרש במטרה נחושה לזכות בגביע. את הנחישות והטירוף שלו הוא החדיר לשחקנים ולכן הפציעה שלו היתה הטרגדיה הכי נוראית שיכול לחוות שחקן כדורגל שרוצה פשוט רק לנצח.
כבר אמרו על רונאלדו שהוא שחצן, מרוכז בעצמו, חושב רק על השערים שלו ועל השיאים שישיג. דקה אחרי שירד מכר הדשא ממרר בבכי אחרי הפציעה שלו ועש התיישב על פניו המיוסרים היה ברור לכולם שמבחינתו המשחק הזה נגמר. אולי לא נגמר באסון, נגמר בטרגדיה, אבל נגמר.
- רונאלדו ייעדר בין 6-8 שבועות ויחמיץ את הסופר-קאפ האירופי
- האגו מניאק הגדול מכולם: פורטוגל אלופה, למרות רונאלדו. דעה
כשהוא לא על המגרש, כשהחברים שלו צריכים לשחק בלעדיו הרי לפי התיאוריות וכל אנשי הקונספירציות למיניהם הוא היה צריך להיבלע בחדר ההלבשה ולדאוג לעצמו. הרי יש לו חוזים, יש לו עונה מלאה בפתח. הוא לא היה יכול לסכן את עצמו לרגע ואפילו ללכת על הרגליים במצבו עם קרע חלקי ברצועה בברך.
יותר מזה. כוכב ברמה שלו שמרוכז כביכול בעצמו בלבד היה אמור במקרה הטוב לשבת על הספסל של פורטוגל ולהתפלל שהחברים יפסידו, שאלה שנשארו על כר הדשא לא יזכו בגביע בלעדיו. הרי עם כל הכבוד לנאני, קוורסמה, רנאטו סאנצ'ס, רוי פטריסיו והאחרים, תמיד יזכרו שהזכייה ביורו רשומה עם כוכבית קטנה. "זכו ביורו 2016, אבל זה היה בלי רונאלדו. אתם לא זוכרים שהוא נפצע בדקה ה-25 ואת כל העבודה עשו החברים שלו?", יירשם לצידם.
עם סנטוס, לא הוא לא רצה לגנוב לו את התפקיד (Gettyimages)
אלא שמה שקרה מרגע זה היה הפוך לחלוטין לתסריט הטבעי שהיה אמור להיות. דווקא רונאלדו שידע שהמשחק הזה כבר לא שלו היה הנואם הראשי בחדר ההלבשה במחצית ובהארכה. הוא גייס את עצמו, את כל כולו כדי שהנבחרת תנצח. כל מה שעשה היה עניין של אינסטינקט. לא היה לו אף יועץ על כר השא שלחש לו: "תשחק אותה כאילו אתה רוצה שהנבחרת תצליח".
רונאלדו האמיתי הגיח לאוויר העולם. רונאלדו בלי פוזות, בלי התיאוריות שהוא שחצן, חושב רק על עצמו. נטו רונאלדו. מנהיג שאפשר להתאהב בו. לא בטוח שליונל מסי הנחמד, החברותי, השחקן שעובד תמיד למען הקבוצה היה מצליח לעשות את מה ש-CR7 עשה על כר הדשא. כשעזר לפרננדו סנטוס החלוץ של ריאל מדריד לא חשב על "אני צריך לבטל את המאמן שלי, למחוק אותו מרשימת הקרדיטים לזכייה באליפות". הוא חשב רק על "איך אני עוזר לחברים שלי". העזרה שלו, הטירוף שלו, העידוד שלו היו אמיתיים. היו נטו אהבה לנבחרת, נטו אהבה למדינה. נטו אהבה לרצונו לזכות באליפות ולבכות מאושר.
רונאלדו התגלה כפסיכולוג, כמוטיבטור. התברר שבעתיד הוא יכול להיות מאמן ענק. משהו בסגנון של זינדין זידאן. יש לו כבר כיוון בחיים.
רונאלדו, נטו אהבה למדינה (Gettyimages)
מי ששנא את רונאלדו עד למשחק הגמר לא היה יכול שלא להתאהב בו וההשוואה עם ליונל מסי כואבת למי שאוהב את מסי. בעוד הפרעוש ברח מאחריות ופרש מהנבחרת אחרי האכזבה מול צ'ילה, רונאלדו דידה על הקווים, עשה הכל לעודד את חבריו. הגביע הזה רשום עליו למרות שלא שיחק וזה לא היה מתוכנן. שלישית השופטים האנגלית הבינה זאת ונתנה לו לעשות את השואו, כי היה מובן להם כמו לרוב הצופים באצטדיון ובבית שאת התשוקה של רונאלדו באותו ערב אי אפשר היה לכבות. גם לא דימיטרי פאייט שנכנס בו בכוונה או במקרה.
מצא ג'וב ליום שאחרי (Gettyimages)
מה דעתך על הכתבה?