בחודש ינואר 1992 נחנך איצטדיון טדי. עיתון "מעריב" הביא לפתיחה החגיגית את מארסיי, אז אחת הקבוצות הטובות באירופה, למשחק נגד נבחרת ירושלים.
מארסיי הייתה אז קבוצה עמוסת כוכבים. ז'אן-פייר פאפן, באזיל בולי, כריס וודל, והיה גם ג'וקר שישב במרכז האוטובוס וניצח על המקהלה עם עקיצות לכל עבר – דידייה דשאן, אז צעיר בן 23.
מי חשב שהקשר האחורי יפלס דרך ויהפוך לא רק לכוכב-על, אלא גם למאמן רציני? אבל אמרתם דשאן, התכוונתם לעבודה. חיפוי על חסרונות, בעזרת אופי בלתי מתפשר, שרק רואה בונוס בסוף המשימה. הרי דשאן לא התקרב ברמתו לזידאן, כשחלקו חדר בחוליית הקישור הצרפתית. בעוד אחד נחשב לבכיר המנתחים, השני עשה עבודה שחורה. דשאן לא הפסיק לסייע ברקע. קפטן הנבחרת כשצרפת זכתה במונדיאל הניף גם את הגביע האירופאי. רוץ דידייה, רוץ.
מאמן צרפת, עדיין מחייך (gettyimages)
אז תמיד אומרים שלהיות שחקן זה לא כמו להיות מאמן, אבל בעוד שרוב חבריו מאותה מארסיי, אלופת אירופה, כבר לא בסביבה, דשאן הספיק להגיע עם מונאקו לגמר ליגת האלופות ולאמן את יובנטוס.
תפקיד מאמן נבחרת צרפת זה לא עוד ג'וב יוקרתי ברזומה. זו אחת העמדות התובעניות שיש. הצרפתים הם סטייליסטים, סנובים וקשה לרצות אותם עם סתם ניצחון. זה עירוב של קהל גורמה ותקשורת לוחצת. במונדיאל 98', רק אחרי שאיימה ז'אקה הביא את הגביע, ב"ל'אקיפ" פורסם מאמר התנצלות על ההתעללות שהמאמן עבר.
צרפת של היום פחות מוכשרת מהנבחרת שדשאן הוביל כשחקן. עם כל הכבוד, ז'ירו הוא לא הנרי, וגרייזמן עדיין לא מתקרב לאיכויות של זידאן. ואם זה לא מספיק, בטורניר שבו המארחת מסומנת כפייבוריטית, דשאן החליט לא לכלול בסגל את בנזמה ובן ערפה, שניים שבטח היו יכולים להועיל במקרה הצורך.
דשאן ושחקני צרפת, עוד גמר ביתי (gettyimages)
אז אולי זו לא הייתה ההחלטה הכי מקצועית, אבל יש כאן שיקולים של מרקם חברתי עדין, שצריך לשרוד במשך יותר מחודש. דשאן ספג מכות מאריק קאנטונה, שרמז לגזענות, כתובות גרפיטי רוססו על גדר ביתו, אבל הוא לא נסוג מטר מהחלטתו. חבריו הזכירו איך תמך בבנזמה גם כשהחלוץ היה בבצורת ארוכה.
היום, כשצרפת בגמר, אנשים די שוכחים איזו פתיחה הייתה לה. ניצחון על רומניה בדקות הסיום, ניצחון על אלבניה בשניות האחרונות. במשחק מול האלבנים דשאן זרק לספסל את גרייזמן ופוגבה, הוציא שניים מהכוכבים הגדולים כי הבין שאין ברירה. שאם רוצים להתקדם, חייבים לזעזע.
צרפת פייבוריטית לזכיה. הרבה בזכותו (gettyimages)
שלב הבתים היה די חלש מבחינת המארחת. בשמינית הגמר, במחצית, צרפת עוד פיגרה 1:0 מול אירלנד, ורק אחרי הניצחון דשאן סיפר שבחדר ההלבשה הוא היה צריך לנער כמה עצים בכדי להעיר את שחקניו. כשמדינה שלמה ישבה על כתפיו, המאמן היה חייב את מלוא הריכוז בכדי למצוא הרכב שינצח את הטורניר. אנתוני מרסיאל, העילוי ממנצ'סטר יונייטד, לא רואה דשא מהמשחק השני בגלל שלא סיפק את הסחורה.
זה חודש מתיש, שאין בו רגע בלי החלטה דרמטית. ככל שהטורניר התקדם, הלחץ גבר, אבל ככה גם צרפת השתפרה. זה לא הניצחון על איסלנד שסימן את השינוי, כמו המעבר מעל המשוכה הגרמנית הקשה. "אני יכול להבטיח שמאחורי דלתות סגורות, דשאן שולט בנעשה בצורה מושלמת. הוא יודע את כל מה שצריך", אמר ז'אקה על חניכו לשעבר.
צרפת היא הפייבוריטית לזכיה בתואר. אם זה יקרה, אז כולם יתמקדו בגרייזמן הנפלא ובהנפת הגביע של הוגו לוריס, אבל אסור לשכוח את הדרך המפרכת שעבר המאמן, מה-10 ביוני ועד החותמת הערב, בסן דני.
מה דעתך על הכתבה?