הנבחרת המצליחה והמהוללת של ספרד בעשור האחרון אולי השכיחה שעד לפני פחות מעשור "לה רוחה" נחשבה לנבחרת הכי אנדר-אצ'יברית בעולם – עם תואר בודד – יורו ב-1964. עד הזכיה במונדיאל 2010 ספרד מעולם לא עברה את רבע הגמר במונדיאל.
הסיבה העיקרית לכשלון הספרדי ההיסטורי – לעומת ההצלחה בעשור האחרון – היא חברתית-תרבותית. עד נפילת הדיקטטורה של פרנקו ב-1975 היו תכתיבים לנבחרת ברמת המאמן והסגל, אבל מעל הכל הייתה חוסר אחדות: שחקנים מהפריפריה, במיוחד מחבל הבאסקים וקטאלוניה, לא הרגישו בבית, לא חשו גאווה לאומית וכימיה (חברתית ומקצועית) עם עמיתיהם נעדרה.
הפוליטיקה השמידה כל חלקה טובה גם בשנות ה-80' (כולל במונדיאל הביתי ב-1982), כשמאמן נבחרת ספרד היה לסדרן עבודה שתפקידו לדאוג לסגל ולהרכב מאוזן בין שחקנים ספרדים (ובעיקר מדרידאים), באסקים וקטאלונים. זה תמיד היה עסק מסובך – השוער הכי טוב בספרד בשנות ה-60' וה-70', חוסה אנחל איריבאר, היה לאומן באסקי שבשלב מסוים טען שהוא לא יכול לייצג יותר את נבחרת ספרד, בעודו לוחם למען האינטרסים הבאסקיים. חבייר קלמנטה, מאמן ספרד בשנות ה-90', הואשם בידי התקשורת בשל חיבתו לשחקנים באסקים קשוחים שזומנו לסגל.
הדרך היחידה להתגבר על שדי העבר הייתה לפרק הכל ולבנות מהתחלה. ועם כל הכבוד לוויסנטה דל בוסקה, האדם שמגיע לו את הקרדיט להישג הזה הוא לואיס אראגונס – שהתחיל את מסע ההצלחות של ספרד עם הזכיה ביורו 2008. אראגונס – כמה סמלי – לא מזוהה עם ריאל, בארסה או בילבאו, אלא עם אתלטיקו מדריד. אנשים נוטים לייחס את שלושת התארים הרצופים של ספרד לשלד המצוין של ברצלונה שמשחק יחד. האמת היא שב-2008 היו בהרכב רק שלושה שחקני בארסה (פויול, צ'אבי ואינייסטה), שני שחקני ריאל (הקפטן קסיאס וראמוס), שני שחקני ולנסיה (מרצ'נה, דויד סילבה), שני שחקני ויאריאל (קאפדווילה ומרקוס סנה) ושני שחקני פרמייר-ליג – ססק פברגאס ופרננדו טורס.
אראגונס, הוציא את הנבחרת לדרך חדשה (gettyimages)
ההצלחה של אראגונס מקורה בהחלטה לנפות מהסגל את מי שנחשב לגדול שחקני ספרד ומלך השערים שלה דאז – ראול – הסמל של ריאל מדריד. התקשורת המדרידאית ("מארקה" ו-"אס") ארבה לאראגונס בפינה. במקרה של כשלון באותו יורו באוסטריה ושווייץ, היא הייתה מוכנה לתקוף את המאמן, לשחק על רגשות לאומניים ולהחזיר את הפוליטיקה הישנה לסדר היום.
כשהמשחקים הפוליטיים הושמו בצד, ההצלחה הייתה הכי סמלית והרמונית שאפשר. ויסנטה דל בוסקה, מהאנשים המזוהים ביותר בריאל מדריד, עלה עם 5-6 שחקני ברצלונה בהרכב במונדיאל 2010 ויורו 2012. התברר שכשעובדים בצורה מקצועית ודואגים למרקם חברתי טוב, הפוטנציאל העצום של הכדורגל הספרדי מתפרץ. ספרד הפכה לראשונה בהיסטוריה שזוכה ב-3 תארים גדולים ברציפות.
השדים החברתיים תמיד פועמים מתחת לפני השטח בנבחרת ספרד (לא סתם ההמנון הספרדי הוא היחיד בלי מילים): ב-2007 התקשורת המדרידאית הוקיעה את פויול וצ'אבי (גדול שחקני ספרד בכל הזמנים) אחרי שאלה מחקו את דגל ספרד מהגרביים ובמקומו יצרו דגל קטאלוניה מאולתר. לפני מספר שנים מרקל סוסאטה מבילבאו סרב לומר "ספרד" (אלא רק "הדבר הזה") ובמדריד ראו בו בוגד לא נאמן לדגל.
כולם למען מטרה אחת? (gettyimages)
אבל ההצלחה על המגרש איפשרה לכולם – מדרידאים, באסקים וקטאלונים – לחגוג יחדיו, לייצר אחדות מזויפת ולשים בצד את הפילוג הקיים. כי בכל זאת התקשורת של ברצלונה חגגה בגאווה שקטאלוניה היא אלופת אירופה והעולם האמיתית, ובמדריד יכלו להתגאות בהצלחה הכלל-ספרדית בראשות מנהיג הנבחרת, הקפטן איקר קסיאס. כולם שמחו.
אבל הנה השדים הפוליטיים והחברתיים מהעבר שבים לרדוף את ספרד לפני יורו 2016, ובמוקד שניים מהבלמים הטובים בעולם שישתפו פעולה ביורו – ג'רארד פיקה וסרחיו ראמוס – שכל אחד מהם ניחן באישיות חזקה.
פיקה בשנים האחרונות השתחרר והפך לכדורגלן נדיר שאומר את אשר על ליבו ולא עושה חשבון. הוא הצהיר שהוא שמח תמיד כשריאל מפסידה, הפך באמצעות הטוויטר לעוקץ סדרתי של שחקני הבלאנקוס, ומעל הכל בספטמבר האחרון הודה: "אני תומך בעצמאות לקטאלוניה במשאל העם. לדעתי קטאלוניה היא מדינה עם כל המרכיבים הלאומיים הנדרשים".
בעד עצמאות לקטאלוניה. פיקה (gettyimages)
מיד לאחר מכן, במשחק מול סלובקיה באוביידו, פיקה זכה לשריקות בוז צורמות מהקהל בכל נגיעה בכדור. לאחר המשחק ראמוס, שאמנם גדל בסביליה אך הפך בעשור האחרון לסמל של ריאל מדריד (ולקפטן הנוכחי שלה), אמר שפיקה הביא את זה על עצמו בגלל האמירות שלו שאינן במקומן. הכותרת למחרת ב"אל מונדו דפורטיבו" הייתה: "ראמוס, למה שלא תסתום את הפה?". לפני חודשיים, אחרי הניצחון של ריאל בברצלונה, ראמוס התייחס לעקיצות של פיקה בטוויטר כלפי אלבארו ארבלואה, ואמר: "פיקה צריך להימנע מהדברים הילדותיים האלה".
פיקה המשיך לספוג שריקות בוז מאוהדי נבחרת ספרד במשחקי הבית, לרבות במשחק ההכנה האחרון מול גיאורגיה (1:0). בתקשורת הספרדית מודאגים מהיחסים בין צמד הבלמים, והמאמן דל בוסקה (שעוזב אחרי היורו) ניסה ליישר את ההדורים ולדאוג לסולחה שברירית בין השחקנים במחנה הנבחרת – בדיוק כפי שעשה ביניהם בפולין לפני יורו 2012.
פיקה וראמוס טוענים שכל הרעש מסביב מעולם לא פגע ביחסים ביניהם על המגרש. צריך לזכור: כשראמוס ופיקה שיתפו פעולה בהגנת ספרד, היא ספגה רק 2 שערים במונדיאל 2014 ושער בודד ביורו 2012. המרקם החברתי העדין הוא מפתח להתאוששות של ספרד מהכשלון במונדיאל 2014, במסע לעבר זכיה שלישית רצופה באליפות אירופה.
יצא בפומבי נגד בלם ברצלונה. ראמוס (gettyimages)
מה דעתך על הכתבה?