כריסטיאנו רונאלדו לא סחב את פורטוגל לזכיה ביורו. איפה ההופעה שלו ביורו 2016 ואיפה פלאטיני ב-1984, מראדונה ב-1986 או רונאלדו (המקורי) ב-2002. קווארסמה העלה את פורטוגל לרבע הגמר, רנאטו סאנצ'ס ורוי פטריסיו העלו אותה לחצי הגמר, רונאלדו רק העלה אותה לגמר. פטריסיו, אדר ומעל כולם פרננדו סנטוס ניצחו את הגמר. אבל הקרדיט מגיע לכל 21 שחקני פורטוגל ששותפו ביורו 2016 – כל הסגל פרט לשני השוערים המחליפים, כולם תרמו והביאו למדינה את התואר הראשון בתולדותיה.
אז תתעלמו לרגע מהכדורגל הלא אנין (בלשון המעטה) ששיחקה פורטוגל כאנדרדוגית והדרך שנסללה לה לעבר הגמר. איזה מוסר השכל נפלא יש בסיפור הזה: איך "פורטוגאלדו", "הנבחרת של כריסטיאנו רונאלדו", שכל הפרשנים והאוהדים דיברו כמה היא קמה ונופלת על הסופרסטאר שלה, רושמת ניצחון היסטרי והיסטורי בסטאד דה פראנס על המארחת צרפת בזכות המשחק הקבוצתי. בלי רונאלדו שנפצע כבר בפתיחת המשחק, שוב מופיעה לה אותה יחידה קומנדו בהדרכת המאמן והגנרל הווינר סנטוס. כמה מדהים יכול להיות הכדורגל (!) כמה צדק חברתי יש בו. איך הנבחרת של הסופרסטאר הגדול הפכה לנבחרת הכי לוחמת וקבוצתית. פורטוגל היא היוון של 2004 (כמה אירוני).
אז לפני שאני שופך מחמאות על כריסטיאנו, תזכרו שלא פחות משהתואר הזה שייך לו, הוא שייך לפרננדו סנטוס, מהנדס חשמל ומערכות תקשורת שנקלע במקרה לקריירת אימון שאת רוב שנותיו העביר בכדורגל היווני, והפך בין לילה לגיבור פורטוגלי גדול יותר מז'וזה מוריניו אחרי שהעמיד נבחרת של צווארון כחול – פועלים קשוחים שנלחמים ללא לאות על המגרש, וניהל משחקים באמנות; ולא פחות מכך התואר שייך לפפה – שבפורטוגל רבים שונאים אותו כי הוא יליד ברזיל, שחקן מלוכלך וגם כי לא שוכחים לו איך הורחק במשחק הראשון במונדיאל 2014 מול גרמניה ודפק לסלסאו את הטורניר. אבל האמת היא שפפה הוא פטריוט פורטוגלי נאמן ומופלא בהרבה ממבקריו; התואר שייך גם לאקס מכבי חיפה אדריאן סילבה שעצר את בייל ופוגבה (חתיכת מקפצה בקריירה); לרנאטו סאנצ'ס הכשרוני שפתח בהרכב בגמר בגיל 18; לרפאל גריירו שנולד וגדל בצרפת (15 ק"מ בלבד מהסטאד דה פראנס) אבל בחר לייצג את מולדת אביו אותה אהד, לז'וזה פונטה הנפלא שאיש בפורטוגל לא האמין בו פרט לפרננדו סנטוס. וגם לרוי פטריסיו העצום (המצטיין בגמר). לז'ואאו מוטיניו הוותיק שאחרי שיאו אך כבש בפנדלים מול פולין (כשפורטוגל לראשונה בתולדותיה כבשה את כל חמש הבעיטות מהנקודה). לכוווולם.
התואר של כווולם (gettyimages)
בטופ 5 הגדולים מכולם
ובכל זאת אי אפשר בלי שבחים להוד מעלתו רונאלדו, אלוף אירופה המכהן למועדוניום ולנבחרות. זכיה בתואר בינלאומי עם פורטוגל – זה מה שרונאלדו חשק בקריירה שלו הרבה יותר מאשר כל תואר נוסף עם ריאל מדריד (הוא כבר זכה איתה בכל). והנה גדול שחקני פורטוגל מצליח לזכות איתה בתואר ראשון בתולדותיה, מה שלא הצליחו לפניו לעשות אוסביו, מריו קולונה, פאולו פוטרה, לואיס פיגו ורוי קוסטה.
בגיל 31 רונאלדו הפגין ביורו 2016 בגרות, משחק הקרבה ולחימה של מנהיג, וזה הקרין על כל חבריו. צריך לזכור שכמחצית מההרכב של פורטוגל הם שחקנים שגדלו עליו והעריצו אותו בילדותם, והנה עכשיו הם משחקים לצידו. קבלו נתון – לרונאלדו לבדו (133 הופעות בנבחרת) יש 23 הופעות בנבחרת יותר מכמות ההופעות המצטברת של שבעה שחקנים בהרכב פורטוגל אתמול בגמר (פונטה, סדריק, גריירו, סאנצ'ס, אדריאן סילבה, וויליאם קרבאליו וז'ואאו מריו ביחד – 110 הופעות יחד).
וגם כשהוא נפצע, והגמר הפך לטרגדיה ספורטיבית מבחינתו, רונאלדו עשה הכל למשוך על המגרש ולנסות לשחק. הרי הוא הרקולס – שמשחק בכל משחק. כשירד בדמעות מהדשא עם הפציעה, הוא החל לעודד ולהשתולל על הקווים. אבל מעל הכל – חילק הוראות וצ'פחות לצעירים שגדלו אחריו. רונאלדו מעולם לא רצה יותר שקבוצה שלו תצליח כל כך בלעדיו כמו אתמול. זה היה מוסר ההשכל והמסר הנפלא שיצא מהסנסציה בגמר יורו 2016: כדורגל הוא משחק קבוצתי. רונאלדו, "הסופרסטאר שעליו קמה ונופלת פורטוגל", מעודד את חבריו מהספסל כאילו בגיל 31 הפך פתאום מכפי שהוא נתפס בידי רבים – השחצן, היהיר, הנרקיסיסט, האנוכי – לשחקן ספסל בקולג' במכללה קטנה בערבות ארה"ב.
רונאלדו והחברים שגדלו עליו חוגגים (Gettyimages)
ושוב, זוהי מהות הכדורגל. הקבוצתיות, האחווה הזו של לוחמים – לרצות לראות את חבריך מצליחים בשבילך. גם בלעדיך. הקרבה. לכן כשצפיתי בפורטוגל בכל הנוקאאוט ובמיוחד בגמר דימיתי לנגד עיניי סיירת קומנדו מצטיינת וממושמעת.
אז כן, אפשר שלא לאהוב את כריסטיאנו על שחצנותו, ההצגות, ההערות לשופטים והגעירות בחבריו לקבוצה, אבל אי אפשר שלא להעריך ולהעריץ את הישגיו. צריך לזכור: כריסטיאנו רגיל תמיד להיות פייבוריט. טופ-דוג. אין בו שום אלמנט של אנדרדוג. מה לעשות? רונאלדו חתיך, סטייליסט, אתלט, טחון בכסף, ומעל הכל – הוא משחק כבר 13 שנה במועדוני על כמנצ'סטר יונייטד וריאל מדריד. כל הלחץ עליו. הוא מגיע פייבוריט לכל משחק חוץ מאחד-שניים בשנה בקאמפ נואו. והוא לא מפסיק לעבוד ולהתאמן הכי קשה. הוא אף פעם לא נח על זרי הדפנה, גם בפגרה הוא קורע ת'תחת. רק ככה הוא רשם קריירה מדהימה עם מספרים היסטוריים.
והנה תראו איך רונאלדו (שהוא הכל חוץ ממפונק) הופך ללוחם אנדרדוג למופת של נבחרת פורטוגל, מנהיג קבוצת מחתרתית שלא היתה מהמועמדות לזכייה ביורו לזכיה. הוא מקרין ביטחון על חבריו לקבוצה ודוגמה אישית בהקרבה (ותזכרו שגם עבור נאני, הוא מהווה דמות של אח בוגר). צעירי פורטוגל יוצאים למלחמה עם ביטחון ובידיעה שרונאלדו הגדול לצידם. "אנחנו יחידה אחת", אמר כריסטיאנו אחרי חצי הגמר, "תרמתי את חלקי בעבודה קשה, בלחימה ובהתגוששויות ולא רק בשערים. וככה כולנו". הוא בעצמו הזכיר שקווארסמה, סאנצ'ס ונאני כבשו שערים חשובים בטורניר.
הלוחם הוכרע על אלונקה (Gettyimages)
אי אפשר להתווכח עם העובדות: רונאלדו אחד משבעת הכובשים הגדולים בהיסטוריה של הכדורגל (מתקרב ל-600 גולים בקריירה), מלך שערי ריאל מדריד, מלך שערי ליגת האלופות, מלך שערי היורו, מלך שערי פורטוגל, כל כך הרבה שיאים. אז כן, הוא בועט יותר מדי כדורים נייחים ונהנה לכבוש גם בפנדלים ובדחיקות ממטר. אבל אם כמעט אף אחד אחר לא מתקרב למספרים שלו – כנראה שיכולת הכיבוש שלו היא ענקית! רונאלדו ייזכר בטופ 5 בהיסטוריה של המשחק – יחד עם מסי, מראדונה, פלה, קרויף.
מה דעתך על הכתבה?