ז'וזה מוריניו יגיע הערב לסטמפורד ברידג' עם לב כואב (21:45, ישיר בספורטHD1). הפגישה עם האקסית המיתולוגית ברבע גמר הגביע האנגלי תהיה קשה לו, ולא רק בגלל שהוא הובס 4:0 בביקורו הראשון אצל צ'לסי כמנג'ר מנצ'סטר יונייטד, במסגרת הליגה. זה דווקא החלק הקל, כי את הרושם הזה תמיד אפשר לתקן. הבעיה שלו אחרת לגמרי – הוא מבין עד כמה האוהדים הכחולים לא מתגעגעים אליו, וזה פוגע בו עד עמקי נשמתו.
מוריניו לא יכול לצפות, כמובן, לקבלת פנים של גיבור. הוא שרף את הגשרים עם צ'לסי כאשר הילל את השדים האדומים, הגדיר את יונייטד כמועדון הגדול ביותר באנגליה, חשף את הכמיהה שהייתה לו תמיד לאמן באולד טראפורד, ועל הדרך זרק לפח את מערכת היחסים המיוחדת שהייתה לו עם אוהדי צ'לסי. כי הרי הוא נשבע בשנים הקודמות, פעם אחר פעם, באהבתו הנצחית לקבוצתו הראשונה באנגליה, אך כעת מתברר שהייתה זו הצגה. צ'לסי היוותה עבורו רק קרש קפיצה לתפקיד אותו תמיד רצה באמת, למשרה שייעד לעצמו מיד אחרי הפרישה של אלכס פרגוסון.
- בעיית החלוצים של יונייטד: פלאיני ישחק בחוד?
- לחצו כאן והצטרפו לעמוד הפייסבוק שלנו
- לחצו כאן והצטרפו לעמוד הטוויטר שלנו
כאשר יונייטד העדיפה ב-2013 את דייויד מויס, מוריניו היה בהלם, וחזר לצ'לסי רק בלית ברירה. גם רומן אברמוביץ' קיבל אותו בלית ברירה, כי הוא לא הסתיר את חלומו למנות את פפ גווארדיולה. הייתה זו ברית המאוכזבים, אבל היא עבדה היטב וב-2015 הניבה אליפות. מוריניו היה אז עדיין אהוד ונערץ ביציעי סטמפורד ברידג', גם אם באיצטדיונים אחרים הפופולריות שלו לא הייתה מזהירה בלשון המעטה. גם האוהדים השרופים של צ'לסי ידעו שהשיבה הביתה הייתה ברירת מחדל עבור הפורטוגלי, אבל אז לא היה אכפת להם. עכשיו, כשמוריניו לא מפסיק להתגאות בכך שהגשים את שאיפתו המרכזית, זה סיפור אחר לגמרי. האהבה כלפיו נעלמה. זה היה ברור לו מראש. הוא לא חשב על תסריט אחר, אלא שהוא לא דימיין שצ'לסי כלל לא תצטער על לכתו.
כאשר פוטר מוריניו בדצמבר 2015, בתום חודשים קטסטרופלים של תוצאות עלובות על הדשא ומתיחות בלתי נסבלת בחדר ההלבשה, הוא לא העלה בדעתו שיורשו יתעלה עליו, ועוד במהירות מסחררת. והנה לכם, אנטוניו קונטה השכיח אותו לחלוטין. האיטלקי סחף, בעונת בכורה חלומית, את כל המועדון אחריו. אנחנו לא מדברים רק על ההצלחה המסחררת על המגרש, הרי שצ'לסי פצחה בדהירה חסרת מעצורים לאליפות וחיסלה את כל המתח בצמרת כבר מזמן. אנחנו לא מדברים רק על המהפכה הטקטית, עם המעבר למערך 3-4-3 שהתגלה כאחת ההברקות הגדולות של השנים האחרונות. אנחנו לא מדברים רק על התקומה של כל שחקני הסגל, מאדן הזאר ודייגו קוסטה ועד ויקטור מוזס שלא נספר כלל על ידי מוריניו ונזרק בהשאלות. הנקודה המהותית ביותר שונה – היא נעוצה בזיהוי המוחלט של הקהל עם המאמן.
היורש התעלה, ועוד במהירות מסחררת (Gettyimages)
קונטה הפך תוך שבועות ספורים לסמל האולטימטיבי של צ'לסי. המחוייבות הנדירה שלו, האובססיביות שלו, חגיגות השערים האמוציונליות, הריצה לקהל אחרי שהכדור נושק לרשת, האהבה חסרת הפשרות למשחק שהוא משדר בכל רגע ורגע – כל אלה גרמו לאוהדי צ'לסי להישבות בקסמו. כיום, המנג'ר האיטלקי הוא צ'לסי. הוא הפנים של המועדון. התופעה הזו לא מזכירה את הקדנציה השניה של מוריניו בקבוצה, אלא דווקא את הראשונה. ב-2004, כאשר הגיע מפורטו והכריז על עצמו כמיוחד במסיבת העיתונאים הראשונה, הפורטוגלי היה צ'לסי. זה היה שידוך משמיים, והחיבור צמח למימדים בלתי נתפסים. פיטוריו של מוריניו לטובת אברהם גרנט גרמו לאבל של ממש. בלעדיו, הרגישו האוהדים אבודים. ואולם, קונטה מתעלה אפילו על מוריניו גרסת 2004 עד 2007, כי הוא לא רק ווינר, אלא גם מקפיד על תדמית נקיה.
מוריניו איחד את השורות וסחף את כולם אחריו באמצעות המלחמה הפסיכולוגית. הוא יצר מנטליות של "כל העולם נגדנו", ובידל את עצמו. הגישה הזו הפכה אותו למלך המועדון, אבל קונטה מצליח לא פחות ממנו בעונת הבכורה, ועושה זאת בלי לעורר אנטגוניזם בקרב יריביו. הוא פשוט מנצח את כולם, שבוע אחרי שבוע – בלי פרובוקציות, בלי עקיצות, בלי קונצים. הוא עוסק בכדורגל נטו. הוא אוהב את המשחק, והמשחק אוהב אותו. וזו צ'לסי שהקהל מעדיף לראות – האלופה שבדרך אשר זוכה להערכה עצומה. את צ'לסי של מוריניו כל העולם שנא. את צ'לסי של קונטה העולם אוהב. והקהל של צ'לסי, כך התברר, מעדיף להיות נאהב. נמאס לו להיות שנוא.
הקהל מעדיף צ'לסי מנצחת, כזו שזוכה להערכה (Gettyimages)
ולכן, אם יבוצע היום סקר בסטמפורד ברידג' לגבי המאמן האופטימלי, והמועמדים יהיו מוריניו גרסת 2004 או קונטה גרסת 2017, האיטלקי יזכה ברוב המוחלט של הקולות. זה לא יהיה קרב הוגן. זה יהיה נוקאאוט. גם אלה שזוכרים לפורטוגלי את השנים היפות, על אף שבגד, לא מתגעגעים כלל – לא אליו, לא לשיטותיו, ולא לאמירותיו. הוא שייך לעבר. הוא לא רלוונטי. מורשתו מתה. קונטה קבר והעלים אותה.
וזו הפגיעה הקשה ביותר באגו של מוריניו. הוא לא היה מתנגד אם ישרקו לו בוז. הוא אפילו היה מחכה לזה. הרבה יותר כואבת לו האדישות כלפי דמותו. הוא סתם עוד יריב בעונה הפנומנלית, אולי בדרך לדאבל כחול. וגם אם ינצח הערב 0:4 וימחק את הבושה מהמפגש הקודם, דבר לא ישתנה. הוא יעזוב את סטמפורד ברידג' בדרך האחורית ויחזור למנצ'סטר. ואף אחד – ממש אף אחד – לא ילווה אותו במבט נוסטלגי.
זה כבר לא געגוע. שלטים בעד "המיוחד" בעונה שעברה (Gettyimages)
מה דעתך על הכתבה?