"הכדורסל באוקראינה חוזר לימים הגדולים, ואני מקווה שלא יקרה משהו שיחזיר שוב הכל לאחור", אמר כאן ננו גינזבורג בשיחה עם אור שקדי באוקטובר 2021, ערב משחקו הראשון עם פרומיטיי במפעל אירופי. אמר, ולא ידע כמה הוא מדייק; היום (שישי), שנה אחרי פרוץ מלחמת רוסיה-אוקראינה, חייו במועדון לא היו יכולים להיות שונים יותר.
– איפה היית היום לפני שנה?
"הייתי עם הקבוצה במלון בצ'כיה, ובשבע בבוקר דפקו לי בדלת והודיעו לי שהצבא הרוסי פלש לאוקראינה. ירדתי לארוחת הבוקר, וראיתי אנשים מבוהלים. השחקנים האוקראינים היו כל הזמן בטלפונים, ניסו להשיג בטלפון את המשפחות שלהם וחשבו על דרכים להוציא אותן מהמדינה. הם היו בהלם. שלושה אנשים לא הופתעו – אני, העוזר הסרבי שלי וכריס דאו, ששיחק במכבי חיפה כשפרץ מבצע שומר החומות… זו לא חוכמה, היינו למודי מלחמות".
– איך האוקראינים הופתעו? המתיחות נמשכה כמה שבועות לפני הפלישה.
"כשארה"ב הורתה לעובדי השגרירות לעזוב, היה ברור שרוחות המלחמה מנשבות. את המקומיים זה לא הטריד. בקבוצה סיפרו לנו שהם דיברו עם גורמים בחלונות הגבוהים, ושהכל יהיה בסדר. אנחנו בכל זאת דאגנו, והעברנו את הקבוצה לפראג. חלק מהאנשים לקח איתו ציוד לכמה ימים, ואני הבאתי כמעט את כל המטען שלי. שיערתי שכבר לא אחזור לאוקראינה".
ואכן, את דירתו בדניפרו גינזבורג לא ראה מאז. אף שפרומיטיי הייתה בדרך הבטוחה לרבע גמר ליגת האלופות, פעילותה הופסקה זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה, כשהבעלים, האוליגרך היהודי וולודימיר דובינסקי, החליט לפרק את הקבוצה באופן מיידי. המאמן הישראלי החל לחפש עבודה לעונה החדשה, והיה במגעים עם כמה קבוצות, ואז – בחודש יוני, לאחר שהעונה הסתיימה כבר בכל רחבי אירופה – הגיעה שיחת טלפון נוספת מדובינסקי.
"הוא אמר שהוא רוצה להקים מחדש את הקבוצה, ויעשה את זה רק אם אני אבוא לאמן", נזכר גינזבורג. "אני מודה שהייתי בהלם, אבל ברגע שהוא הציע, אמרתי כן. הוא הבטיח לי שהפעם זה עד הסוף, ולא מפסיקים באמצע, לא משנה מה קורה. וכך יצאנו לדרך חדשה: בנינו את הסגל מההתחלה, וידענו שלא נוכל לשחק בבית, אז עברנו לריגה שבלטביה, שמרוחקת 1,500 ק"מ מדניפרו. יש לנו שבעה שחקנים אוקראינים, שהביאו איתם את המשפחות הגרעיניות שלהם, והקבוצה שכרה דירות לכולם.
"בוא נודה באמת: אנחנו חיים בעיר טובה, לכל אחד יש איפה לגור, והתנאים מסביב מצוינים. יש לנו מתקן אימונים ברמה גבוהה, ואחלה אולם. זה לא שאנחנו שוכבים בשוחות בין המשחקים".
– ובכל זאת, איך מנהלים קבוצת כדורסל שנמצאת הרחק מהבית, בזמן שההורים והאחים של השחקנים ואנשי הצוות נמצאים תחת הפגזות?
"זה מורכב מאוד. באימון הראשון לקראת העונה החדשה, אספתי את השחקנים והצבתי בפניהם כלל: אם מישהו מרגיש שיש לו בעיה, והוא לא מרוכז, זה בסדר שלא יתאמן או לא ישחק, רק שיגיד. אף אחד לא ביקש את זה עד היום, למרות הלחצים שיש עליהם. אז נכון שבנות הזוג והילדים איתם, אבל כמו שאמרת, חלקם השאיר מאחור הורים ואחים, וכששומעים על התקפות רוסיות בערים, כולם כאן נכנסים לדריכות.
"היה עוד אלמנט שהשפיע עלינו: חובת הגיוס לצבא האוקראיני והאיסור לעזוב את המדינה. בגלל שרוב השחקנים מופיעים בנבחרת, הם קיבלו פטור, אבל אנשי הצוות – העוזר שלי, מאמן הכושר, הפיזיותרפיסט – היו צריכים לנסוע מדי חודש למעבר הגבול, להיכנס לאוקראינה ולחדש את האישור שלהם. מכיוון שאין טיסות, הם עברו בכל פעם מסע של 48 שעות לכל כיוון. לפני חודשיים הפסיקו עם הנוהל הזה".
– המלחמה השפיעה גם על בניית סגל השחקנים? היו כאלה שלא הגיעו בגלל המצב?
"כן, אבל בכיוונים שונים לחלוטין. לא מזמן רציתי להחתים זר אמריקאי, אבל הנהלת המועדון הטילה וטו בגלל שהוא המשיך לשחק ברוסיה אחרי פרוץ המלחמה. היה גם שחקן סרבי שרצינו, והנשיא ביקש שאבהיר לו שכולם אצלנו עולים להצגת השחקנים כשהם עטופים בדגלי אוקראינה. ובאמת, הוא החליט לא לבוא בגלל זה. הוא חשש שזה יגרום לו בעיות במדינה שלו".
פרומיטיי, כיאה לאלופת אוקראינה בכדורסל, שמייצגת את המדינה בתחרויות בינלאומיות, מתקבלת בכבוד עצום כמעט בכל מגרש שאליו היא מגיעה. "בדרך כלל אפילו לא שורקים לנו בוז כשאנחנו עולים למגרש, אלא מוחאים לנו כפיים בהצגת השחקנים ומנופפים בדגלי אוקראינה, וזה לא דבר רגיל", מחייך גינזבורג. "המקום היחיד שבו התנהגו אלינו 'כרגיל' היה בבורסה שבטורקיה. הם לא רואים אף אחד ממטר, רוצים רק שהקבוצה שלהם תנצח ולא מתחשבים בכלום".
אלא שהסיפור האנושי סביב הקבוצה הזאת הוא רק נדבך לדבר המדהים באמת שקורה איתה: גינזבורג ושחקניו מדורגים במקום הראשון בבית א' ביורוקאפ עם מאזן 4:10, והשתלטו גם על הליגה הלטבית-אסטונית שבה הם עומדים על 25 ניצחונות ב-26 משחקים. "זה באמת סיפור יפה, וברור שלא ציפינו להצלחה כזאת, אבל לא הייתי יוצא מפרופורציות, בוודאי שלא עם שיטת הנוקאאוט במשחק אחד ביורוקאפ, כשאין לנו בית בעצם".
– מה באמת קורה במשחקי הבית שלכם?
"מגיעים בדרך כלל 1,000 איש, חלקם אזרחים מקומיים ואחרים פליטים אוקראינים שחיים עכשיו בריגה. מכיוון שאנחנו משחקים באולם של 10,000 מקומות, אנחנו לא באמת נהנים מאווירה של היכל מלא. היו פעמיים שבהן האולם היה תפוס, אז נסענו לז'לגיריו ארנה בקובנה, שהוא גדול עוד יותר.
"הרגע הכי מרגש שהיה לי בשנה האחרונה היה כשדובינסקי אירגן שני אוטובוסים של אוהדים מדניפרו, שעשו את כל הדרך הארוכה ללטביה כדי לצפות במשחקים שלנו ביורוקאפ. הוא דאג להם לחדרים במלון בעיר, והם הרוויחו כמה ימי הפוגה. הסתכלתי מסביב, הבטתי בפרצופים של האנשים, ואפשר היה לראות עליהם שהם עוברים דבר נורא. בחדר ההלבשה, לפני המשחק, אמרתי לשחקנים 'אם האנשים האלה השקיעו ובאו עד הנה, תוך כדי מלחמה, מי אנחנו שלא נילחם על המגרש?'. אז הם עלו לפרקט וניצחו".
– העולם "התרגל" למלחמה, שירדה מזמן מהכותרות הראשיות. ובינתיים, איך נראים החיים באוקראינה? מה אתה שומע מהאנשים בקבוצה?
"יש המון אזעקות. בדינפרו ובקייב החיים ממשיכים כביכול כרגיל, המסעדות והמועדונים פתוחים, נדמה לי שסוגרים אותם ב-23:00, אבל כאילו יש שגרה. כשמפגיזים אותם, אלה הפגזות רציניות. בשבוע שעבר הרוסים אמרו שייקח להם שנתיים לכבוש את המזרח ושלוש שנים את דניפרו. אני לא פרשן צבאי, אבל לא נראה שזה ייגמר בקרוב. להפך, יש דיווחים על הגברת כוחות והתחושה היא שזה רק ילך ויחריף בטווח המיידי".
– בתור ישראלי, "למוד מלחמות" כהגדרתך, שואלים אותך על הניסיון שלך במצבים דומים?
"שאלו אותי בעיקר על כיפת ברזל. אני מבין שהמצב המדיני מורכב בגלל היחסים של ישראל עם רוסיה, אבל אני חושב שאנחנו צריכים להיות יותר אקטיביים בתמיכה שלנו באוקראינה".
מה דעתך על הכתבה?