בחדר ההמתנה בבית־החולים הקטן שבעיירה הענייה, טְרֵס קוֹרָאסוֹאֶס שברזיל ישב לו דונדיניו
כעבור שעתיים יצאה המיילדת ואמרה, "מזל טוב. נולד לך בן."
"בן?" קרא דונדיניו בשמחה, "בן בכור! כל־כך רציתי בן."
"תוכל להכנס לראות אותו ואת אשתך," אמרה המיילדת, "בוא אחרי."
"תראה כמה שהוא מקסים," אמרה האם הצעירה. היא נראתה עייפה אך מאושרת.
דונדיניו ליטף את לחיו של תינוק ואמר, "אתה תהיה היורש של אבא, אתה תהיה כדורגלן גדול."
אמא סלסטה אמרה, "כדורגלן? ממש לא. אני רוצה שהוא יהיה מדען. אני רוצה שהוא יצא משכונת העוני… לכן נקרא לו אדסון, על שמו של תומאס אדיסון. השם הזה יביא לו הרבה מזל בחיים."
"מי זה תומאס אדיסון?" שאל אבא דונדיניו.
"הוא היה ממציא דגול. הוא המציא את הנורה ועוד הרבה דברים חשובים."
אבל כשאדסון גדל, היו לו תוכניות אחרות. היה משהו אחר שמשך את תשומת לבו…
"אדסון! תיכנס הביתה, בוא כבר להכין שיעורים!" קראה לו אמו.
"עוד מעט, אמא. רק משחק אחרון…"
אדסון לא כל־כך התעניין בלימודים, רוב הזמן הוא שיחק עם החברים בשכונה כדורגל, לא היו להם שערים, והם לא שיחקו על דשא, אלא בין חצרות הבתים ומשטחי האפר. משתמשים באבנים ומקלות כדי לסמן את השער.
אדסון גם אהב ללכת לראות את אביו הכדורגלן במשחקים ובאימונים בקבוצה המקומית.
אדסון התהפנט מסגנון הכדורגל הברזילאי המיוחדהשחקנים ממש רקדו עם הכדור, הקפיצו אותו, בלבלו את היריבים ועשו להם סחרחורת.
"אבא," אמר אדסון, "איך אתם משחקים ככה? מה זה התרגילים האלה.?"
אביו חייך ואמר: "קוראים לזה ג'ינגה. בני".
"מה זה ג'ינגה" שאל אדסון. "ג'ינגה זה הקצב הברזילאי, זה התנועה המיוחדת שלנו, כמו שהעלים זזים ברוח. הג'ינגה נולדה מהקפוארה, אומנות הלחימה הברזילאית שמשלבת ריקודים, מוזיקה ופעלולים. "
"אבא, כשאגדל גם אני רוצה לשחק כמוך."
"כמובן," אמר דונדיניו, "אני אלמד אותך את כל הטריקים שאני מכיר."
בשנת 1950, כשאדסון היה בן שמונה, נערכה בברזיל אליפות העולם בכדורגל – המונדיאל. נבחרות מרחבי העולם כולו הגיעו למדינה והתחרו על הזכות להיות הנבחרת הטובה בעולם. לברזיל הייתה הנבחרת המוכשרת ביותר, והיא גם הגיעה למשחק המכריע מול אורוגוואי. תושבי ברזיל כולה חיכו לראות את הנבחרת שלהם זוכה בפעם הראשונה בתואר אלופת העולם.
"אבא, אנחנו נלך לראות את משחק הגמר?" שאל אדסון. "שמעתי שיהיו מאתיים אלף אוהדים באצטדיון המרקאנה! אני ממש רוצה לנסוע לשם.
"הלוואי שיכלנו ללכת," ענה אביו, "אבל הנסיעה ל ריו דה ז'ניירו ארוכה ויקרה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. לא נורא, נלך לשמוע את המשחק ברדיו של השכנים."
אדסון השפיל את מבטו בעצב, "חבל שאין לנו מספיק כסף. הייתי רוצה לראות את ברזיל מניפה את הגביע."
אדסון ואביו הגיעו לבית השכנים. השדר דיבר במהירות, הוא שאג לפתע, "גוווול גוווול!"
"יש!" קפצו כולם, "אחת אפס לברזיל! שער של פריאסה!"
המשחק נמשך. בדקה ה-66 הלם מוחלט. "אורוגוואי השוותה ל-1-1" אמר השדר.
אחד השכנים אמר, "המשחק לא נגמר. רק אחת אחת…"
המשחק המשיך. הכדור עבר מצד לצד. עשר דקות חלפו.
"אורווגואי תוקפת…זה מסוכן…". כל יושבי הרחוב האזינו בדריכות. פתאום הם לא שמעו שום רעש. דממה. הם הסתכלו אחד על השני.
כעבור כמה שניות הם שמעו את השדר אומר בקול חנוק: "שער נוסף לאורוגוואי, 1-2".
דממה מוחלטת אפפה את האצטדיון, את בית השכנים ואת כל הרחוב. את ברזיל כולה. אף אחד לא האמין שברזיל תפסיד במשחק ועוד במגרשה הביתי. עד היום, זאת נחשבת לאחת ההפתעות הכי גדולות בתולדות הגביע העולמי.
"הפסדנו," בכה אדסון.
אבא חיבק את אדסון וניסה להסתיר את אכזבתו, אבל ללא הצלחה. הדמעות זלגו על לחיו. אדסון הקטן התקשה לראות את אביו ואת כולם סביבו כל־כך עצובים. הוא הרים את מבטו, הסתכל לאביו בעיניים. "אל תדאג אבא, כשאהיה גדול, אביא את גביע העולם לברזיל!"
דונדיניו חיבק את בנו ואמר "קדימה חמוד, בוא נלך הביתה, מחר יש בית־ספר."….
הקטע נלקח מתוך ספר הילדים "בעיטת פתיחה – סיפורי החיים של אגדות הכדורגל" של יוחאי שטנצלר, ספר מעורר השראה על כדורגלנים וכדורגלניות יוצאי דופן, על רגעי השיא שלהם והדרך שעברו כילדים, והקשיים איתם התמודדו בדרך לפסגה הספר.
לרכישה ולהזמנה מוקדמת של הספר בהדסטארט
