התגובה הטיפוסית לחוסר ההצלחה היחסי של כדורגל הנשים הוא ש"זה לא מעניין". לא מדובר בהנחה שגויה לחלוטין, הוא הרי מושך פחות רייטינג וכסף. אך מדוע זה כך? בגלל שהרמה הירודה? או שהקהל שוביניסטי? או שהמציאות כרגיל, מורכבת הרבה יותר? טור מיוחד לרגל מונדיאל הנשים שמתקיים בימים אלו.
אם מעניין פירושו רייטינג גבוה, והשקעה כספית גבוהה מצד הקהל, הבעלים, המפרסמים וכו', אז נכון יהיה לטעון שכעת כדורגל הנשים לא מעניין מספיק, לפחות לא כמו אצל הגברים. על פי נתונים שפרסמה פיפ"א במונדיאל הנשים האחרון שנערך ב-2019 צפו 1.1 מיליארד צופים. זה המון! אבל זה עדיין פי 3 פחות ממונדיאל הגברים המקביל (רוסיה 2018) עם 3.5 מיליארד צופים.
ההבדלים הללו גדולים עוד יותר כאשר מדובר בכדורגל המועדונים. בעוד שהאהדה לנבחרות היא מבוססת לאום, בכדורגל המועדונים האהדה היא מבוססת היסטוריה ומסורת. בעוד שלמועדוני הגברים יש קהלים עצומים שנבנו במשך מעל מאה שנות היסטוריה, כדורגל הנשים שנמצא בבנייה צריך לבנות בסיס אוהדים מאפס.
אז כן, יש אמת בכך שכדורגל הנשים מושך פחות עניין, אך הטענה שהוא לא מעניין באופן אבסולוטי, בהווייתו, היא כבר שגויה. בסופו של דבר, יש פה עניין של תרנגולת וביצה.
איך הגענו למצב הזה?
מראש, בשנים עברו ספורט הנשים הופלה וזכה לפחות חשיפה והשקעה. אגב, זה נכון שלנשים יש יכולות פיזיות-אתלטיות פחותות ביולוגית בהשוואה לגברים, אך זה לא בהכרח אמור לפגום באסתטיקה של המשחק. האמת היא שבשנות ה-20 של המאה הקודמת כדורגל הנשים דווקא צבר תאוצה, אך עבר סיכול ממוקד (נגיע לכך בהמשך).
לכן, מראש כדורגל הנשים התחיל מנקודה נמוכה שלא אפשרה לו להתפתח ולהפוך לאטרקטיבי. כיוון שהוא לא היה אטרקטיבי, הוא לא גייס מספיק כסף, מה שהוביל לכך שלא היו אינטרסים ומשאבים להשקיע בענף על כל המשתמע מכך: מתקנים, צוותי אימון, מחלקות נוער, שכר ראוי למקצועניות, קידום הקבוצות, יצירת מסגרות תחרותיות וכו'.
במצב שנוצר, ללא השקעה "מלאכותית" מצד גופים ממשלתיים, גופים ששאפו לקדם נשים, וגופים כלכליים שזיהו פוטנציאל עתידי, השוק לבדו לא היה מעניק הזדמנות שווה לכדורגל הנשים.
ולא חייבים לנדוד לכדורגל הגברים כדי למצוא דוגמה לכך שאטרקטיביות היא שם המשחק. למונדיאל הנשים הנוכחי שתי מארחות, אוסטרליה וניו זילנד. באוסטרליה, ההתלהבות בשיאה. קרוב ל-80 אלף צופים פקדו את האצטדיון במשחק הפתיחה של הנבחרת במונדיאל. גם בניו זילנד הייתה התעניינות בנבחרת המקומית (שכבר הודחה), אבל ערב הטורניר רק שליש מהכרטיסים למשחקים נמכרו מה שהביא לחלוקה בחינם של כרטיסים בניסיון נואש למלא את היציעים.
היכן טמון ההבדל? אוסטרליה היא אחת הנבחרות החזקות ביותר בכדורגל הנשים העולמי (10 בעולם לפי דירוג פיפ"א) וכזו שצפויה להגיע לשלבים המאוחרים של הטורניר. ניו זילנד לעומתה אטרקטיבית הרבה פחות (מדורגת במקום ה-26) והניצחון שלה במשחק הפתיחה היה בגדר סנסציה. אם כן, חוסר האטרקטיביות בנקודת הפתיחה של הענף פגע בכדורגל הנשים, אבל כעת הוא צובר תאוצה.
כשהכדורגל מגיע הביתה בדרך הכי בלתי צפויה
בשנת 1996, לקראת אליפות אירופה הביתית (לגברים) כתבו צמד קומיקאים בריטים את השיר הקומי ","Three Lions הידוע כ "Football's Coming Home". כאמור, אנגליה רואה בעצמה מולדת הכדורגל והמשמעות של Football's Coming Home יוחסה לאירוח של הטורניר. מאז, השיר מזוהה עם הנבחרת כאשר המשמעות של Football's Coming Home אינה מתייחסת לאירוח של טורניר, אלא לציפייה להביא את הגביע הביתה ( לצערם של האנגלים נבחרת הגברים לא זכתה בתואר מאז 1966).
בשנה שעברה, קיץ 2022 הכדורגל סוף סוף "שב הביתה". הייתה זו נבחרת הנשים שהביאה את הגביע הביתה, אחרי ניצחון בטורניר אליפות אירופה הביתי. אתם יכולים לנחש איזה שיר שרו השחקניות במסיבת העיתונאים שלאחר הזכייה.
האמת היא שיש בכך צדק פואטי שהנבחרת האנגלית הראשונה שזוכה באליפות אירופה היא דווקא נבחרת הנשים. בשנות ה-20 של המאה הקודמת כדורגל הנשים באנגליה היה בפריחה ששיאה הגיע למשחק שמשך אליו מעל 50 אלף צופים. לאחריו הטילו בבריטניה איסור על הענף בטענה שהוא לא מתאים לנשים. מדינות נוספות רבות הלכו בעקבות האיסור הבריטי, שהוסר רק 50 שנה לאחר מכן. ב-50 השנה האלה, כדורגל הגברים כבר הספיק לצבור פער תהומי מכדורגל הנשים.
היכן כדורגל הנשים פרח? בארה"ב. היכן שלגברים היה אכפת רק מבייסבול, פוטבול, כדורסל, והוקי, הנשים יכלו לפרוח על מגרש הכדורגל. עד כמה הנבחרת האמריקאית גדולה על העולם? מתוך 8 טורנירים שהתקיימו עד כה מתחילת שנות ה-90 ועד היום, ארה"ב זכתה במחציתם (4 זכיות), כולל שתי זכיות רצופות בשני המונדיאלים האחרונים (2015 ו-2019).
איך אפשר להגיע לקהלים חדשים וסקפטיים
ברמה השיווקית, אם עד היום ההשוואות בין כדורגל נשים לגברים נעו בין דיון רציני על פערי איכות ושכר לבין ניסיון להלעיג את הענף, נראה שכיום יש מי שמשתמשים בהשוואה דווקא כדי לשווק את כדורגל הנשים כנוצץ.
הפרסומת הוויראלית של אורנג' לקראת מונדיאל הנשים הציגה במשך דקה וחצי מהלכי כדורגל מרהיבים של נבחרת הגברים של צרפת. לאחר מכן הופיע הכיתוב: "רק Les Blues" (כינוי לנבחרת הגברים של צרפת) יכולה לעורר בנו רגשות כאלה". הקאץ' מגיע לאחר מכן, כאשר אנחנו מגלים שהסרטונים נערכו בדיפ-פייק, ולמעשה מי שביצעו את המהלכים הן כדורגלניות נבחרת הנשים של צרפת, ולא הגברים. מעבר ליצירתיות שבפרסומת יכול שהיא גילתה פה קו שיווקי חדש ומעניין שיכול לסייע להגיע לקהלים נוספים, כאלה שאוהבים כדורגל אבל "אין סיכוי שייראו כדורגל נשים". במקום להטיף להם שהם שוביניסטיים, כאילו אין להם את הזכות לבחור לצפות במה שהם רוצים, אפשר לבוא בגישה חיובית יותר: "שימו לב למהלכים, אם הייתם חושבים שזה כדורגל גברים, הייתם נהנים מהמשחק לא? אז אולי כדאי לתת צ'אנס?"
כן, כדורגל הנשים לא נמצא היכן שכדורגל הגברים נמצא. סיכול ממוקד שנעשה לענף בתחילת דרכו גרם לו להפוך למוצר לא מספיק אטרקטיבי. בשוק קפיטליסטי, המוצר שזוכה לתעדוף הוא זה שמוכר זכויות שידור ומרצ'נדייז, ובגלל נקודת פתיחה נחותה של הכדורגל הנשי בעבר (כן בגלל שוביניזם והדרת נשים מהספורט) הוא נכנס ל"לופ" שמנע ממנו לצמוח. לשמחתנו, נראה שבשנים האחרונות הוא יוצא מהלופ.
עם זאת, הטענות החוזרות ונשנות לשכר שווה כרגע הן לא מציאותיות. זה נכון שבעבר נגרם לכדורגל הנשים עוול וזה נכון שאפילו כיום הן נאלצות להתמודד עם סטיגמות וזלזול. אף על פי כן, כאשר גברים מרוויחים יותר מתוקף העובדה שהם גם מכניסים יותר כסף לקבוצות ולארגונים, אין מדובר בשוביניזם או מזימה של הפטריארכיה. הדרישות להשוואת השכר, על אף שכדורגל הנשים עדיין רחוק שנות אור מכדורגל הגברים, רק מעוררות אנטגוניזם ומוסיפות דלק שוביניסטיים אמיתיים, שעדיין מחכים לכדורגל הנשי בפינה.
השוואת השכר היא לא התשובה, אך אפליה מתקנת חלקית כן. השקעה גוברת בפיתוח תשתיות הכדורגל הנשי שכבר ניכרת כיום בחלק מהמדינות ונושאת פרי, היא שתביא בטווח האחרון לסגירת פער האטרקטיביות בין כדורגל נשים לגברים, שיוביל גם לסגירת פער ההכנסות.
למעשה, הכדורגל הנשי הוא מראה להרבה תעשיות אחרות. בעולם המערבי כבר אין שוביניזם ישן שקובע "לאישה צריך לשלם פחות", אך נקודת פתיחה נמוכה יותר במובן ההיסטורי, הופכת את ההשתלבות הנשית בחלק מהתעשיות למאתגרת יותר. החדשות הטובות הן שהמגמה החיובית, ולאישה ב-2023 יש הרבה יותר הזדמנויות בקריירה מאישה לפני 50 ואפילו 20 שנה. והיום, אף אחד לא יעלה בדעתו לאסור על עיסוק של נשים בענף מסוים בטענה שהוא "לא מתאים לנשים".
הכותבת היא עו"ד רעות גולדמן משנה למנכ"ל קבוצת Geomatrix. לשעבר חברת ועדת "הלסינקי בבי"ח בלינסון, וחברת דירקטוריון בעמותת נאמני בי"ח שניידר לילדים
