אלדו סרנה, מהשמות הגדולים של הכדורגל האיטלקי בשנות ה-80 וה-90, פתח את הלב בריאיון ל"גאזטה דלו ספורט", וחזר לרגע הדרמטי ביותר בקריירה שלו – החמצת הפנדל בחצי גמר המונדיאל ב-1990, מול ארגנטינה בנאפולי.
"מעולם לא הייתי בועט פנדלים", הודה סרנה. "כשנגמרה ההארכה נשכבתי על הדשא והתפללתי שלא יגיע תורי. המאמן ויצ'יני ניגש ושאל אם אני מוכן לבעוט. ביקשתי שיעשה עוד סיבוב, ובסוף הסכמתי, אבל הייתי מנותק – הרגליים נהפכו לשיש, ניסיתי לנשום עמוק אבל זה לא עזר. כשניגשתי לבעיטה, השער נראה קטן והשוער סרחיו גויקוצ'אה היה ענק. פחדתי לבעוט חזק מדי ובסוף בעטתי חלש מדי, והוא עצר. נפלתי לחושך מוחלט, לא זוכר כלום עד המשחק על המקום השלישי מול אנגליה".
עקב אותה טראומה, סרנה לא מטיל ספק בהחלטה של שחקנים אחרים להימנע מלבעוט פנדל ברגעי אמת: "אם מישהו לא מרגיש מוכן – עדיף שיסרב. מאז אותו יום לא בעטתי יותר פנדלים".
בקיץ 1985, כשהוא משחק בטורינו בהשאלה מאינטר, סרנה חשב שיישאר שם. "יובנטוס רצתה אותי ואינטר את מרקו טארדלי", הוא סיפר. "נשיא אינטר, פלגריני, ביקש שאגיע אליו בערב ה-21 ביוני. עניתי שיש לי כרטיסים להופעה של ברוס ספרינגסטין, והוא אמר שאבוא אחרי ההופעה. יצאתי מוקדם מהקונצרט, והגעתי לביתו. שם הוא הודיע לי שאני עובר ליובנטוס בתמורה לטארדלי".
גם המבוכה במונדיאל 1994 בארצות הברית לא נשכחה, אך הפעם מהיציע. סרנה סיפר על פאדיחה שיזכור לנצח: "ישבתי ליד שתי צעירות בלונדיניות וחשבתי שהן אמריקאיות, אז קיללתי את המאמן סאקי. בסיום אחת מהן פנתה אליי: 'אני פדריקה סאקי, הבת של המאמן'. רציתי לקבור את עצמי".
סרנה, ששיחק לאורך הקריירה במדי אינטר, יובנטוס ומילאן, סיכם את תחושותיו: "הלב שלי תמיד היה שייך לנראזורי, אבל ביובנטוס הרגשתי משפחה אמיתית. בטורינו הייתה מקצוענות מטורפת – שם גם השארתי חתיכה מהלב".
מה דעתך על הכתבה?