מנצ'סטר יונייטד הייתה צריכה 0:4 ביתי על אברטון כדי לעלות למקום השלישי בפרמיירליג אמש (שני), ביום השנה למשחקו הראשון של רובן אמורים כמאמן הקבוצה. במקרה, התוצאה והיריבה זהות לאלו מניצחונו הראשון של הפורטוגלי בתפקיד, אך לצערו, הפעם זה נגמר בהפסד 1:0 מאכזב.
לאוהדים יכאב בעיקר על ההזדמנות הגדולה שהתפספסה. בעונה בה הליגה צפויה להיות כה דחוסה, כאשר ארסנל עם ראש וכתפיים מעל כל השאר שמתקוטטות בין עצמן – שלוש נקודות יכולות לעשות הבדל ענק. הן יכולות להיות ההבדל בין המקום השלישי לבין, ובכן… העשירי. בו יונייטד נמצאת כרגע.
אך כששמים את זה בצד, יש לשדים האדומים יותר מסיבה אחת לצאת אופטימיים מהמשחק. לרובן אמורים עם זאת, יש כמה נקודות ברורות לשיפור, אליהן יהיה חייב להתייחס בהמשך.
רע, רע מאוד
נתחיל ברע, ואפילו ברע מכל – פטריק דורגו. זו הייתה עוד הופעה מתסכלת מצד הדני שהגיע מלצ'ה בינואר האחרון, שמוכיח פעם אחר פעם עד כמה היכולות שלו מוגבלות. בכל פעם שהכדור הגיע אליו בצד שמאל, היה ברור לגמרי כי ההתקפה עומדת להסתיים.
למרות שאמאד דיאלו ולוק שואו עשו תנועות מעולות ללא הכדור, ופינו לו שטחים במרכז, דורגו סירב לחתוך פנימה פעם אחר פעם, מתוך חשש ברור להשתמש ברגלו הימנית. המגבלה הטכנית שלו, היא זו שהובילה אותו לקבל החלטה נוראית אחת אחרי השנייה, ואף היה ניתן לראות את התסכול של חבריו לקבוצה ממנו.
לאור הדברים הללו, הכנסתו של דיוגו דאלוט, שהציג יכולת טובה ביחס לעצמו העונה עד כה, ובטח שביחס לדורגו – הייתה צריכה להגיע כבר במחצית. הפורטוגלי נתן ליונייטד את מה שהיה חסר לה מדורגו בזמן שהיה על המגרש.
אין לחץ
המגן/כנף השמאלי לא היה האשם הבלעדי בהופעה הפושרת של יונייטד. חוסר האינטנסיביות של השדים האדומים בלט במהלך המחצית הראשונה, כאשר השיא הגיע לאחר הרחקתו הביזארית של אידריסה גיי. עשה רושם כי אותו רגע ישב בראשם של המארחים, בזמן שחניכיו של דייויד מויס תיקתקו סביבם משולשים בדרך לשער היחיד במשחק.
גם כשיונייטד הייתה עם הכדור, הוא זז לאט מדי, מה שעשה את החיים של שחקני ההגנה של אברטון (שהיו כל העשרה שנשארו על המגרש בעקרון) לקלים במיוחד. את המצב הזה הייתי מצפה שישנו קודם כל צמד שחקני הקישור, שנראו נינוחים. פרננדש וקאסמירו, שהיו אמורים להיות המנוע של הקבוצה, לא הראו שום דחיפות לחזור למשחק, מה שמוביל אותי לנקודה הבאה שלי.
לא מספיק
לקפטן האדום לא היה משחק רע אתמול, אבל הוא היה צריך להיות הרבה יותר טוב. על אף הנקודה הקודמת, שנוגעת גם אליו, הוא הגיע למספר מצבים במהלך המשחק, הטוב מביניהם שניות לפני הרחקתו של גיי. עם זאת, הציפיות שלי ממנו הן לא אותן ציפיות שיש מלני יורו או מייסון מאונט, לדוגמה.
הפורטוגלי חייב להיות זה שמרים את הקבוצה ומוביל אותה קדימה. בפועל מה שקרה אתמול, הוא שפרננדש איבד סבלנות, וירד פעם אחר פעם לקבל את הכדור בקו של הבלמים. ההרגל הזה (תסמונת הקוורטרבק אם תרצו), הביא לכך שליונייטד היה חסר שחקן שיקבל את הכדור מאחורי קו ההגנה הראשון של היריבה, מה ששוב, הקל מאוד על אברטון.
זה טבעי ששחקן מוכשר כמו פרננדש ירצה לגעת בכדור ולהיות מעורב כמה שיותר, אך הוא צריך לגלות יותר סבלנות ואחריות, ולהבין כי יש ליונייטד בלמים שבהחלט מסוגלים לנהל את המשחק בעצמם, גם כשמגיעים כבר לשליש ההתקפי. אם יעשה זאת, ויסמוך על חבריו לקבוצה, הוא יגלה כי יקבל את הכדור יותר ממה שהוא חושב כנראה, ולשמחתו זה גם יקרה באזורים בהם הוא יוכל להוות איום מיידי.
מהצד השני
חוסר האינטנסיביות, או השאננות אם תרצו של חניכיו של אמורים אמש, יכולה לנבוע מכל מיני סיבות. התחושה שלי היא שגורם עיקרי לכך, היא התחושה של חלק מהשחקנים בהרכב כי מקומם מובטח.
היו לכך הוכחות חיות אתמול. במקרה, השחקנים שבלטו לטובה מול אברטון, מלבד אמאד שהיה המסוכן ביותר, היו אלה שמיעטו לקבל דקות עד כה העונה – נוסייר מזראווי, ג'ושוע זירקזי וקובי מאינו. דאלוט ומאונט, שעלו גם הם מהספסל, הצדיקו את החלטתו של אמורים להשתמש בהם.
המאמן הפורטוגלי לא צריך להסס, ולדעת כי אם מי שנמצא על המגרש לא מספק את הסחורה, יש לו אחלה כלים על הספסל. כשיתחיל להשתמש בהם יותר, במקרה הטוב, הם יניבו פירות. במקרה הפחות טוב, השחקנים על המגרש ישחקו תחת התחושה שכל דקה על הדשא עשויה להיות האחרונה שלהם, במידה ולא יענו על הדרישות שלו. ווין ווין.
הקבוצה שלו
הנקודה האחרונה, והחשובה מכל כנראה, רלוונטית לתקופה האחרונה של יונייטד בכלל, ולאו דווקא למשחק מאתמול בערב.
בתחילת דרכו כמאמן מנצ'סטר יונייטד, אמורים לא התבייש לתאר לפרטים בריאיונות כיצד היה רוצה שקבוצתו תיראה. כיום, לאחר שנה בתפקיד, ניתן לראות בדיוק את אותם הדברים עליהם דיבר. בין אם זה בגלל ניצול ה"Bounce Pass" עליו דיבר בכמעט כל מהלך בבילד-אפ, הלחץ הגבוה והאגרסיבי שבולט לאחרונה יותר ויותר, או החזרה המהירה להגנה – מנצ'סטר יונייטד נראית כמו קבוצה של רובן אמורים. עושה רושם כי כל שחקן שעולה על הדשא יודע בדיוק מה הדרישות ממנו.
נכון, היה נחמד יותר לכתוב זאת כשיונייטד יושבת במקום שמוביל לליגת האלופות, ולא במרכז הטבלה, אבל בסופו של יום – ההבדלים בין הקבוצה ששיחקה מול איפסוויץ' במשחקו הראשון, ואפילו בין זו שהפסידה לטוטנהאם בגמר הליגה האירופית בסוף העונה שעברה, לקבוצתו של אמורים כיום – הם שמיים וארץ.
מה דעתך על הכתבה?