30 שנה בדיוק חלפו מאז פסק הדין במשפט בוסמן, פסק דין ששינה מן היסוד את הכדורגל האירופי והפך אותו למה שהוא כיום. מחוץ לבועת הספורט מדובר אולי במהלך משפטי שולי ביחס למאבקי זכויות עובדים היסטוריים, אך בתוך עולם הכדורגל זו הייתה נקודת מפנה דרמטית – הגדולה ביותר מאז הפיכת הענף למקצועני. הפסיקה פתחה את הדלת לחופש תנועה של שחקנים באיחוד האירופי ושינתה את יחסי הכוחות בין מועדונים לשחקנים.
מי שעמד במרכז המאבק היה ז'אן-מארק בוסמן, כדורגלן בלגי שביקש לעבור קבוצה בתום חוזה, אך נחסם בשל דרישת דמי העברה מצד המועדון בו שיחק (RFC ליאז'). המאבק המשפטי שניהל נמשך חמש שנים והסתיים ב-15 בדצמבר 1995, כאשר בית הדין האירופי בלוקסמבורג קבע כי דרישה לתשלום דמי העברה עבור שחקן שסיים חוזה עומדת בניגוד לחוקי האיחוד האירופי. בנוסף, פסקו המגבלות על מספר זרים בהרכב, ונקבע כי אין להפלות שחקנים על בסיס אזרחות בתוך הקהילה.
עד לאותה פסיקה, שחקנים היו כבולים גם לאחר סיום חוזיהם, ומאמנים נאלצו להתמודד עם מגבלות זרים קפדניות. כך נוצרו מצבים אבסורדיים שבהם מועדונים החזיקו שחקנים בכירים רבים, אך היו יכולים לשתף רק חלק מהם. ברצלונה של אמצע שנות ה-90 החזיקה בחמישה זרים: לואיס פיגו, גאורגה חאג'י, גאורגה פופסקו, רוברט פרושינצקי ומהו קודרו. היא נאלצה לבחור בכל משחק שניים שלא יהיו בסגל.
הפסיקה חוללה שינוי מיידי. שוק ההעברות נפתח, שחקנים קיבלו כוח מיקוח חסר תקדים, השכר והבונוסים זינקו. מועדונים החלו לבנות סגלים בינלאומיים ללא מגבלות, וסוכנים הפכו לדמויות מפתח במערכת. בקיץ אחד בלבד, ב-1996, נחתו בספרד ובאיטליה שחקנים זרים רבים, במה שנחשב למהפכה של ממש בהרכבים של הקבוצות הגדולות.
עם זאת, לצד החופש והעושר, החלו להופיע גם תופעות לוואי. מועדונים קטנים וליגות חלשות התקשו להתחרות בשוק החופשי, איבדו את כוכביהם במהירות, לעיתים ללא פיצוי הולם. אייאקס, אלופת אירופה ב-1995, הפכה לדוגמה הבולטת ביותר: בתוך שנתיים עזבו אותה כמעט כל שחקניה הבכירים לטובת מועדונים עשירים יותר, והקבוצה לא הצליחה להגיע מאז לגמר ליגת האלופות.
לפני פסק הדין זכו עשרים מועדונים שונים בליגת האלופות. מאז, המספר הצטמצם משמעותית, וכמעט כל הזכיות מתרכזות בליגות הגדולות. קבוצות שפעם היו אלופות אירופה, כמו נוטינגהאם פורסט, אסטון וילה, סטיאווה בוקרשט או הכוכב האדום בלגרד, הפכו לסיפורי עבר.
האירוניה הגדולה היא שבוסמן עצמו לא נהנה מפירות המהפכה שיצר. הקריירה שלו קרסה, הוא נקלע לקשיים כלכליים חמורים, סבל מדיכאון ומבעיות שתייה, ואף ריצה מאסר. רק שנים לאחר מכן זכה להוקרה סמלית מצד ארגוני שחקנים. בריאיונות מאוחרים תיאר את עצמו כמי שהיה "אסיר של המועדון שלו", והודה שאינו יודע אם היה בוחר לעבור את אותו מסלול שוב.
מה דעתך על הכתבה?