טור דעה נוקב שפורסם ב"ניו יורק פוסט" על ידי יונתן סאייה, אנליסט לענייני איראן ב-FDD (מכון מחקר משפיע וחשוב בוושינגטון), מציב מראה לא נעימה מול פניהן של ספורטאיות העילית בארה"ב. המאמר חושף פער בלתי נתפס בין ה"לוחמנות" של כוכבות כמו מייגן ראפינו בנושאים פנים-אמריקאיים, לבין התעלמותן המוחלטת מהדיכוי האכזרי שעוברות עמיתותיהן באיראן תחת משטר האייתוללות.
הפרשה שהציתה את הביקורת התרחשה באוסטרליה, שם שבע חברות בנבחרת כדורגל הנשים של איראן ביקשו מקלט מדיני לאחר שסירבו לשיר את ההמנון האיסלאמיסטי במחאה על דיכוי נשים, בין השאר. בתגובה, המשטר בטהרן פתח במסע הפחדה שכלל מעצר של בני משפחותיהן באיראן. תחת הלחץ הכבד, חמש מהן נאלצו למשוך את בקשתן ולעזוב את המדינה.
סאייה מונה שורה ארוכה של ספורטאיות ששילמו מחיר כבד: מהמתאגרפת סדאף חאדם שגלתה לצרפת, דרך לוחמת הטאקוונדו קימיא עליזאדה שערקה לגרמניה, ועד למטפסת אלנאז רקאבי שהושמה במעצר בית לאחר שהתחרתה ללא חיג'אב. עבור המשטר, הספורטאיות אינן שגרירות, אלא "בעיה שיש להכיל", כך נטען בטור. אנשי דת בכירים באיראן אף הגדירו את השתתפותן בתחרויות בינלאומיות כ"חרפה" ו"שחיתות מוסרית".
עיקר הביקורת בטור מופנה כלפי "בירת כדורגל הנשים העולמית" – ארצות הברית. בעוד ששחקניות כמו מייגן ראפינו וחברותיה לנבחרת עלו לכותרות כשכרעו ברך בזמן ההמנון האמריקאי כסולידריות עם קולין קאפרניק, או כשניהלו מאבקים משפטיים על שכר שווה תחת הגנת הדמוקרטיה, הן נאלמות דום כשמדובר בנשים שמסתכנות בעינויים ובמוות.
בארה"ב נשמעת ביקורת חריפה על כך שחלק גדול מאותם פעילים ותומכי פלסטין, שממהרים למחות על כל עוולה במוקדי סכסוך אחרים, מתעלמים מהפגיעה השיטתית בזכויות נשים באיראן. "אם סולידריות בספורט הנשים שווה משהו, היא חייבת לכלול את הנשים שמסתכנות בהכל רק כדי לשחק או לדבר", נכתב בטור. "אחרת, זו לא סולידריות. זה מיתוג".
מה דעתך על הכתבה?