דומיניק סובוסלאי סיפק ריאיון יוצא דופן למגזין "פראנס פוטבול", ובו פתח חזית מול מבקריו. קשר ליברפול, שנחשב לאחד השחקנים הבולטים של הקבוצה בעונה החולפת, הודה כי הביקורת כלפיו דווקא מדרבנת אותו, ואף השתמש בשפה חריפה כשדיבר על האנשים שמפקפקים ביכולתו.
"יש לי יותר מדי אגו", אמר ההונגרי. "ככל שאנשים מנסים להגיד לי שלא אצליח, כך אני נהנה יותר להוכיח שהם טועים. בגלל זה יש לי כל כך הרבה אהבה לאנשים שיושבים על הספה ומדברים עליי שטויות. הם נותנים לי מוטיבציה". לדבריו, דווקא הספקות שמטילים בו הם אחד ממקורות הכוח הגדולים שלו.
סובוסלאי התייחס גם לעובדה שבעונה שעברה שיחק לעיתים כמגן ימני בעקבות מכת הפציעות בליברפול. למרות שתפקידו הטבעי הוא במרכז הקישור, הוא הבהיר שלא הייתה לו כל בעיה להתאים את עצמו. "יכולתי להגיד שאני לא רוצה לשחק כמגן ושאו שאשחק בקישור או שלא אשחק בכלל, אבל אני לא כזה. אני רוצה לעזור לקבוצה בכל דרך. זה ספורט קבוצתי, ומה שחשוב לי הוא לנצח, לא משנה באיזו עמדה".
לדבריו, המעבר לעמדת המגן אפילו פשוט יותר מבחינתו. "בקישור אתה חייב לראות את כל המגרש, כי הלחץ יכול להגיע מכל כיוון. כמגן הכול הרבה יותר ברור – אם אין שחקן מולך אתה פנוי, ואם יש, אתה לא. אבל העמדה שאני הכי אוהב היא קשר 'בוקס טו בוקס', כי שם אני יכול לעשות הכול – למסור, לרוץ עם הכדור, להצטרף להתקפה ולבעוט מרחוק".
במקביל, בליברפול מנהלים מגעים עם סובוסלאי על שדרוג חוזהו, כשנותרו לו שנתיים בהסכם הנוכחי. ההונגרי כבר סימן את המטרות שלו תחת המאמן החדש אנדוני איראולה. "כילד חלמתי יותר מכל לזכות בליגת האלופות, אבל אחרי שטעמתי גם מאליפות אנגליה אני רוצה לזכות שוב בפרמיירליג. אני מאמין שנוכל להתחרות על כל התארים ושעם המאמן החדש נתקדם בכיוון הנכון".
סובוסלאי נשאל גם על סגנון המשחק שלו והסביר מדוע הוא אינו מתחבר ליכולות ראווה. "התרגילים של 'ז'וגה בוניטו' הם בעיקר בשביל ההצגה. מבחינתי, בכדורגל חשוב רק דבר אחד, לנצח. אין מקום לראווה כשמשחקים בליגה התחרותית ביותר בעולם". עם זאת, הוא הודה כי עדיין אינו מציב את עצמו באותה שורה עם קיליאן אמבפה, ארלינג הולאנד, לאמין ימאל או ויניסיוס. "אני מאמין שאני כוכב, אבל עדיין לא ברמה שלהם".
לקראת סיום הריאיון התייחס גם למותו הטרגי של דיוגו ז'וטה, שהשפיע עמוקות על חדר ההלבשה של ליברפול. "זה היה קשה מאוד לכולנו. בתחילת העונה השתמשנו בטראומה כמוטיבציה, כי הרגשנו שזה מה שדיוגו היה רוצה. אבל מעולם לא באמת ישבנו ודיברנו על מה שכל אחד הרגיש. כל אחד שמר את הכאב לעצמו, ועד היום אני לא יודע אם זו הייתה הדרך הנכונה להתמודד עם האובדן".
מה דעתך על הכתבה?