פנסיה או מקצוע חדש? ההבדל העצום בין אימון קבוצה לנבחרת

זינאדין זידאן, שמונה רשמית למאמן נבחרת צרפת, חשף השבוע: "במהלך השנים האחרונות דחיתי כל הצעה לאמן מועדון, מכיוון שאימון הנבחרת הלאומית היה הדבר היחיד שרציתי לעשות אחרי קריירת המשחק שלי", אמר זיזו, שזכה בשלושה גביעי ליגת האלופות ונחשב לאחד המאמנים הטובים בהיסטוריה של ריאל מדריד.

יש לומר כי רוב המאמנים בעשרות השנים האחרונות נמנעו ממשרה לאומית, ובהחלט אינם מתייחסים אליה כאל שאיפת חייהם. בדרך כלל, התפקיד נתפס קצת כמו תוכנית פנסיה לחיים שאחרי אימון הקבוצות. אימון מועדון וניהול נבחרת מתוארים לעיתים קרובות כשני מקצועות שונים לחלוטין במסגרת אותו ענף ספורט. בעוד שניהול קבוצה הוא עבודה סיזיפית יומיומית הממוקדת בפיתוח טקטי לטווח ארוך, המשרה הלאומית היא אתגר אחר שמבוסס בעיקר על בחירת שחקנים מתוך מאגר קטן יחסית, הסתגלות מהירה לשינויים קיצוניים ויצירת דינמיקה קבוצתית חזקה בתקופה קצרה מאוד.

אנשי מקצוע רבים דיברו על הפער הזה. פאביו קאפלו, אחד המאמנים האיטלקים הגדולים בכל הזמנים (שגם עמד על הקווים של נבחרת אנגליה), התייחס להבדל המרכזי הזה על הבמה בוועידת אופ"א. "במועדון אתה מנהל כל יום. בנבחרת, אתה מנהל במשך שלושה ימים בכל חודש", הסביר קאפלו. "בקבוצה יש לך שליטה על הנושאים המרכזיים: טכניים, טקטיים, פיזיים ומנטליים. ברמה הבינלאומית, יש לך כל כך מעט אימונים שאתה חייב להעביר להילוך אחורי".

אנטוניו קונטה, שעבר בכמה מהמועדונים הגדולים בעולם וגם בנבחרת איטליה, הסביר בעבר במסיבות עיתונאים מדוע בחר לחזור לקבוצות: "חסר לי המגרש, חסרה לי העבודה היומיומית עם השחקנים. בנבחרת רואים אותם פעם בחודשיים, וקשה לבנות את המנגנונים האלה. אתה חייב לדחוס חודשים של עבודה טקטית לתוך שלושה או ארבעה ימים בלבד".

ארסן ונגר, כיום ראש אגף פיתוח הכדורגל העולמי בפיפ"א ולשעבר מנג'ר ארסנל (ששנא באופן מובהק את הפגרות הבינלאומיות), התייחס גם הוא לדרישות השונות מהתפקיד. "מאמן נבחרת הוא לא מאמן במובן המסורתי; הוא סלקטור", פסק ונגר. "במועדון אתה בונה – עובד על פיתוח שחקנים מדי יום. בנבחרת אתה בעצם 'שואל' אותם. אם חבר מלווה לך עיפרון, אתה חייב לשמור עליו טוב יותר מאשר אם הוא היה שלך, ולכן עליך להגן על מה שאינו שייך לך".

נראה שזה אכן ההבדל העיקרי. בקבוצה, מאמנים יכולים לקנות ולמכור שחקנים (למרות שכיום הרוב מסתפקים בהמלצות או אישור רכישות מול ההנהלה), וגם לעצב אותם כדי שיתאימו לפילוסופיה ספציפית לאורך שנים. בנבחרת, לעומת זאת, הם חייבים להתאים את הטקטיקה לכל כישרון שהמדינה מייצרת. בגלל הזמן המוגבל על כר הדשא, הם נאלצים לעיתים קרובות לפשט את ההנחיות. "במועדון יש לך שליטה מלאה על הכנה פיזית וחזרה טקטית לאורך חודשים", חיזק לואי ואן חאל, אקס נבחרת הולנד. "בנבחרת יש לך שלושה ימים לפני משחק. אי אפשר ללמד מערכים חדשים ומורכבים בזמן הזה – אתה חייב לבחור סגל שכבר מתאים לפרופיל, ולהסתמך על תדריכי וידאו ומשמעת טקטית".

הפערים הללו גרמו ללא מעט דמויות בכירות – אפילו כאלו שחוו את הזירה הבינלאומית בעצמן – להתייחס למשרה כאל "פנסיה". או כפי שהגדיר זאת ז'וזה מוריניו, שלפי השמועות דחה הצעות מפורטוגל ואנגליה: "כרגע, אני רואה את עצמי רוצה לחוות מונדיאל ואליפות אירופה… אבל כשאתה מאמן מועדון, אתה עובד עם השחקנים כל יום מחדש. אפשר לבנות אסטרטגיה לאורך 60 משחקים בעונה, בעוד שכדורגל בינלאומי הוא עניין של הוצאה לפועל מיידית בטורניר קצר… אולי כשיהיו לי הרבה יותר שערות לבנות, ארצה לאמן נבחרת".