מריו ז'ארדל היה אחד החלוצים הטובים בעולם בסוף שנות ה-90' ותחילת שנות ה-2000. הברזילאי זכה פעמיים בנעל הזהב, היה אליל בפורטו ובספורטינג ליסבון, רשם מספרי כיבושים בלתי נתפסים ונראה כמי שנועד לככב עם הסלסאו במונדיאל 2002. אלא שהזימון הזה מעולם לא הגיע. וכפי שהוא מספר ל"גאזטה דלו ספורט", שם החלה הנפילה שלו.
בריאיון הודה ז'ארדל כי עד היום הוא לא מבין מדוע לואיס פליפה סקולארי השאיר אותו מחוץ לסגל ברזיל לטורניר שבו הנבחרת זכתה בסופו של דבר: "הייתי בין חמשת החלוצים הטובים בעולם. כבשתי 55 שערים ב-42 משחקים במדי ספורטינג וזכיתי בנעל הזהב, אבל אף אחד מעולם לא נתן לי הסבר. החיים שלי נגמרו שם".
חלוץ העבר הודה כי האכזבה הובילה להשלכות הרסניות. תחילה הגיעה הדיכאון, אחר כך האלכוהול ובהמשך הסמים: "נכנסתי לדיכאון והתחלתי לשתות בצורה מוגזמת. בקיץ 2003 ניסיתי קוקאין. זה גרם לי להרגיש חי ולא מדוכא. פעם אחת נשארתי ער שבוע שלם. אחר כך לקחתי מנת יתר וכמעט מתי".
ז'ארדל הסביר כי לאחר אותה חוויה הגיע לתחתית ונזקק במשך חודשים לטיפול פסיכיאטרי כדי לבנות מחדש את חייו. כיום, בגיל 53, הוא מספר שמצא יציבות בזכות אשתו סנדרה ובזכות פרק חדש בחייו, הרחק מאור הזרקורים של הכדורגל המקצועני.
במהלך הריאיון הוא נזכר גם באחת התקופות המוזרות בקריירה שלו – הקדנציה הקצרה והסוערת באנקונה האיטלקית בעונת 2003/04: "יש לי רק זיכרונות שליליים. לא שילמו לי במשך שישה חודשים ובקושי שיחקתי שלושה משחקים. זה היה מועדון שנוהל בצורה גרועה ובסופו של דבר פשט רגל".
הברזילאי עדיין זוכר גם את ההצגה שלו במועדון, שהפכה בהמשך למושא ללעג מצד חלק מהאוהדים: "כשהציגו אותי, בירכתי את היציע הלא נכון כי הצבעים היו דומים. חלק מהאוהדים נעלבו והתחילו לקרוא לי 'לורדל'".
למרות השנים שעברו, ז'ארדל ממשיך להדגיש את הרמה שהציג בשנות השיא שלו, ואף רואה קווי דמיון בינו לבין ארלינג הולאנד. הוא נזכר בארבעת השערים שכבש מול מילאן בליגת האלופות ואף חשף כי סילביו ברלוסקוני רצה לצרף אותו לרוסונרי.
מה דעתך על הכתבה?