2019. ערב חג המולד. זבונימיר בובאן ישב בביתו, כשלפתע הגיעה השיחה לה חיכה. "עשר וחצי בלילה ב-24 בדצמבר. שעה וחצי לפני חג המולד. הטלפון צלצל והשם שלו הופיע על הצג. עניתי 'הלו', והוא אמר: 'ברכות, אתה ומילאן קיבלתם את איברהימוביץ". זו הייתה הדרך שלו להגיד לי שהצלחנו להחזיר אותו. מה אפשר לומר? לא יכולתי לאחל לעצמי מתנה טובה יותר לחג המולד". שלושה חודשים אחר כך בובאן פוטר מתפקידו כמנהל הספורטיבי. זלאטן שבכלל בא לעורר מועדון בקריסה ואולץ להתפשר על חוזה לחצי עונה עם אופציה, עדיין שם. זלאטן תמיד שם.
הוא בן 40 היום. איש הנצח. אולי יותר נכון להסתכל עליו כפיטר פן, ילד שמסרב להתבגר. מתעופף בארץ לעולם לא מוקף בילדים האבודים, נלחם ב"קפטן הוק" הפרטי שלו, כלומר בכל מי שלא רואה אותו כמו שהוא רואה את עצמו, בכל מי שמסרב לקחת אותו ברצינות.
זלאטן חי שנים בתוך חלום ולא רוצה להתעורר. גם לא בגיל 40. תמיד עשה ואמר מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה, הקפיד לאתגר את עצמו ואת חוקי הפיזיקה. זו הייחודיות שלו. הוא אף פעם לא נתן סיבה לפקפק בו. לא הסכים לתת לאף אחד הזדמנות להעיר אותו מהחלום. תמיד ידע להקיף את עצמו בחבורה המתאימה למידותיו באותה תקופה.
הוא לא היה הטוב ביותר. לא זכה בליגת האלופות ולא בתואר גדול עם נבחרת שבדיה, הוא אפילו לא זכה בכדור הזהב. הוא היה פשוט זלאטן. שחקן על זמני. המותג הראשון בעולם הכדורגל.
"אני לא צריך לחלום (על כדורגל)", אמר בראיון ל-ESPN לפני שנתיים. "חלמתי כשהייתי ילד. עכשיו אני בתוך חלום. אני החלום". מזכיר לכם קצת את וולטר ווייט? גם זלאטן צריך את החלום כדי לחיות. הוא היה ילד שרצה את ההצלחה כמה שיותר מהר. מול הבריונות ותחושת השוני, לא הייתה לו תשובה אחרת. הוא נראה שונה, השם שלו היה שונה ואף אחד לא גרם לו להרגיש שייך. כילד, לא ראה בעצמו 100 אחוז שבדי. הוא כן הרגיש שהוא חייב להוכיח. שההצלחה היא ההישרדות שלו. אז הוא עשה הכל בחוסר סבלנות כדי להגיע אליה. גם אם זה אומר לגנוב אופניים כדי להגיע ממקום למקום.
"עבדתי קשה, אבל לא הייתה לי סבלנות. רציתי הכל מהר. אם הייתי יכול, הייתי חוזר אחורה ואומר לעצמי: 'זלאטן, תהיה סבלני. תעבוד קשה ותאמין בעצמך". הנקודות הללו – עבודה קשה וביטחון עצמי – הפכו לטיקט שלו. זלאטן הוא זלאטן. אפשר למלא כתבה שלמה בציטוטים האייקונים שלו מהעבר. האהבה העצמית. הדימויים המטורפים. מלך. אריה. אגדה. אלוהים. בעיניו (אבל לא רק), זלאטן הוא ההצגה שאנחנו חייבים לראות. המנה שאנחנו חייבים לטעום. החוויה שלא נשכח עוד שנים.
חוויה היא מילת המפתח. במהות שלו, זלאטן קרוב יותר לכוכב קולנוע מלכוכב כדורגל. בכל מקום שהיה, בכל "תפקיד" ששיחק, הוא השאיר אחריו זיכרונות. נתן לכולם את חווית הזלאטן. זה לא משנה אם העדפתם את זלאטן של אייאקס, יובה, אינטר, פריז או אפילו את הופעת האורח הקצרה בברצלונה, זלאטן דאג לגנוב את ההצגה. האיש חי בימי הזוהר של מסי, רונאלדו, הפיוד המתיש בנושא מי טוב יותר וערימת הוונאביז שהגיעו אחריהם, ישב בצד וצחק. המרדף הצחיק אותו. האובססיה.
הוא לא הגיע לתהילה שלהם, אין לו את הכישרון שלהם ולא את כמות התארים. הוא ידע את זה והשלים עם זה. זלאטן לא זכה בליגת האלופות כי הוא היה צריך קבוצה שמתאימה בול למידותיו, כלומר גדולה מספיק כדי להכיל אותו ולא גדולה מדי כדי להאפיל עליו. הוא לא זכה בתואר בינלאומי כי, ובכן, הוא שבדי ולא צרפתי, ברזילאי או ארגנטינאי. הוא לא הסכים להשתנות בשביל המרדף ועדיין נשאר גאה בהישגיו. "אני לא מתלונן כי השגתי יותר מהרבה אחרים", אמר לאחרונה בראיון לפראנס פוטבול.
כשחושבים על זלאטן, קל מדי להיגרר לקלישאה הטרנדית "קלאס באפס מאמץ", אבל זה לא באמת נכון. מדובר במכונת עבודה. מספרים שהיה מגיע למתחם האימונים של לוס אנג'לס גלאקסי ואומר למאמן הכושר "אני צריך לסבול היום. כשאני סובל, אני מרגיש טוב". היה מוציא מהגוף שלו את המקסימום עד שהיה מתקשה לנשום. עד שהיה מקיא. הרופא בכלל אסר עליו לשחק במשחק הבכורה, יומיים אחרי שנחת באל איי, בגלל עייפות. אבל הקהל דרש, הוא נכנס וירה מהאוויר פצצה בלתי נשכחת מ-40 מטר ב"אל טראפיקו" – הדרבי של עיר המלאכים.
זה היה גול זלאטן קלאסי. מהלך שרק הוא יעז לנסות. אנדרו קורסלו מ-ESPN דימה אותו לפיראט מלא תעוזה. הגאונות שלו היא ביצירתיות ובעליזות שכאילו נראית ילדותית. היכולת שלו לדמות את עצמו לגיבור על ולהציב לעצמו יעדים אמנותיים, על אנושיים, מטורפים עד גיחוך, ייחודית אולי בהיסטוריה של המשחק. זלאטן חי על הגבול הדק שבין גאונות, טירוף וגיחוך. הוא אמן לא קל להבנה, אבל כזה שאי אפשר להתעלם ממנו.
זלאטן לא רואה את עצמו שחצן. הוא מי שהוא. לא מתיימר. לא מזויף ולא ליצן, "אנשים מדברים הרבה", הוא טוען. "אבל אם אתה לא טוב במגרש, אם אתה לא אייקון, אתה ליצן". הוא משתמש בצורה חכמה ברשתות החברתיות לניהול המותג שלו ולשיתוף על חייו המקצועיים, אבל קנאי לחייו הפרטיים. הוא סולד מיח"צ מוגזם ומבחינתו, מי שמכנה אותו במילות גנאי כמו יהיר או שחצן, הוא טיפש. בעיניו, זלאטן לא מלא בעצמו, הוא מלא בביטחון עצמי.
"אני פשוט אני. אנשים תמיד מנסים להיות מושלמים ויוצרים לעצמם פרסונה. אני אומר: 'כשאתה אתה, זאת המשמעות של מושלם. ההצלחה לא שינתה אותי. אני ממשיך להיות אני ומה שבא, בא… להיות עצמך זה מושלם", אמר. "מה יישאר ממני? אולי הרעיונות שלי. האמונה העצמית. האישיות, לא לפחד להגיד מה שאתה חושב גם כשהדעה שלך שונה. תמיד להיות בראש פתוח".
אין הרבה הבדל בין זלאטן שחווה קשיים בצעירותו, לאליל הנערץ שבשבדיה נבנו פסלים בדמותו. ההצלחה והתהילה הביאו את זלאטן למקום בו חלם להיות, אבל הקשיים המשיכו להיות המוטיבציה שלו. בדיוק כמו האימונים הקשים בצורה מופרזת שנועדו לבחון את גבול היכולת הפיזית שלו, כך בא הדרייב להמשיך. זלאטן בשיאו כשהוא כועס. כשמזלזלים בו. כשאומרים שהוא שחקן גדול למשחקים קטנים. הכעס הופך אותו חי. הכעס הוא האנרגיה שלו.
אולי דווקא הנקודות החסרות בקריירה שלו, הן אלו שגרמו לו להמשיך ולהמשיך. להרים את עצמו ולהמשיך. לא לוותר גם אחרי הפציעה הקשה ביונייטד. לחזור אחרי שהצליח קצת להמאיס את עצמו על האמריקאים למועדון פאר באחת בליגה גדולה באירופה. מעבר כזה בגיל 38 שמור רק ליחידי סגולה כמו זלאטן. הוא לא חושב כמו כולם. הוא לא מסוגל להכיל את המסלול התבניתי שעוברים שחקנים בני דורו. זלאטן צריך לעשות דברים בדרך שלו. הוא לא מפספס, אלה אתם שלא מבינים אותו.
"ההיסטוריה של כדור הזהב חסרה אותי", הוא עונה כשנשאל על התואר היוקרתי שהוציא את מסי ורונאלדו מדעתם. "כל אחד רוצה לזכות בתואר שאומר שאתה השחקן הכי טוב בעולם. עמוק בפנים, אני מרגיש כמו הכי טוב בעולם. יכול היה יוקרתי לזכות בכדור הזהב, אבל המצביעים בחרו אחרת. אתה (המראיין – ע.מ) והאנשים שהצביעו, אתם יודעים למה לא זכיתי".
המראיין מתעקש על השוואה למסי ורונאלדו. "איכותית, אני לא נופל מהם, מבחינת תארים, כן. אני לא יודע לחשב את זה. כשאתה עושה דברים טובים קולקטיבית, באים הישגים אישיים. אינדיבידואל לא יכול להיות טוב אם הקבוצה לא טובה".
בבחירת הקבוצות שלו, בניהול הקריירה שלו, זלאטן חשב על האינדיבידואל ועל הקבוצה. אם היה בוחר אחרת, הוא לא היה נאמן לעצמו. כן, היו לו עוד תארים, אבל הוא לא היה זלאטן. ולא היה משחק עד גיל 40. ולא היה מקים לתחייה את מילאן, אליה הגיעה רגע לפני שקיעה במעמקי הבינוניות. "אני יכול לומר בלי צל של ספק שהדרך של מילאן לחזור לגדולה לא הייתה מתחילה בלעדיו. ברגע זה, אין שחקן בעולם שיכול היה לתת לנו מה שהוא נותן מבחינת אישיות, כריזמה ומנטליות על ומחוץ למגרש. הוא תופעה ואני תמיד אהיה אסיר תודה", טען השבוע בובאן.
זלאטן הפצוע לא יחגוג את יום הולדתו על המגרש. לדרישתו, הרמת הכוסית החגיגית הוקדמה ביומיים כדי שכל החברים במילאנלו יוכלו להשתתף. האם זו השנה האחרונה בקריירה שלו? איתו אין לדעת, אבל הריאיון שנתן לפני מספר שבועות בצרפת הרגיש קצת כמו ראיון פרישה. המילה הזאת מפחידה אותו. פיטר פן לא יכול להתבגר. מה יהיה זלאטן בלי כדורגל? זיכרון מושלם של וירטואוזיות, חוצפה, תעופה עצמית ו-וולה אדיר במוסכמות. בן אדם שפאקינג עשה מה שהוא רוצה, אמר מה שהוא רצה ואיכשהו תמיד הצליח לצאת, ובכן, אליל.
"במהלך הקריירה, אתה חי בתוך תוכנית. קם, אוכל ארוחת בוקר, מתאמן, מכינים לך צהריים, אתה הולך הביתה לבלות עם המשפחה, מתאושש וביום שאחרי, לוחץ על ריפיט. ככה זה היה אצלי 20-25 שנה. בבוקר אחרי הפרישה, אתה מתעורר ושואל: 'מה לעזאזל אני אמור לעשות עכשיו?', אתה כבר לא חלק מהתוכנית ונכנס לפרק חדש בחיים שלך. זה מה שמפחיד אותי. מה אעשה? אני לא שם עדיין. לא רוצה לחשוב על זה… חייתי בעולם הזה כל כך הרבה זמן, אני יודע מה עברתי פיזית ומנטלית. כשהקריירה תיגמר, ארצה להיעלם וליהנות מחיי".
