קלאודיו ראניירי חוזר לפרמיירליג. מי היה מאמין? ווטפורד מהמרת כעת על השועל הוותיק שיחגוג בעוד שבועיים יום הולדת 70, וכאן נשאלות שתי שאלות מרכזיות. לא ממש ברור למה ווטפורד צריכה את ראניירי, אבל עוד פחות ברור מדוע ראניירי צריך את ווטפורד.
לפי ההגיון הבריא, המאמן האיטלקי היה אמור לפרוש אחרי הזכיה המטורפת עם לסטר באליפות ב-2016. לדעת רבים, היתה זו הסנסציה הגדולה ביותר בתולדות הכדורגל, ואת ההצלחה הזו לא ניתן לשחזר בשום פנים ואופן. אי אפשר אפילו להתקרב אליה.
זו אגדה חד פעמית ומדהימה, בה שיחק ראניירי את התפקיד הראשי – הקוסם שהגיע משום מקום, לקח קבוצת תחתית עם ציפיות נמוכות מאוד, ולקח אותה לפסגה עם סגנון שהתאים כמו כפפה ליד לשחקניו. אין עוד מאמן בעולם שעשה את זה, ובגיל 65 זה יכול היה להיות אקורד הסיום המושלם לקריירה הפכפכה ומרתקת – קל וחומר כאשר לסטר פיטרה את ראניירי כבר בפברואר 2017, בצעד שנוי מאוד במחלוקת.
אבל ראניירי, כך מסתבר, לא מסוגל להפסיק. הוא התרגל לעבוד, ופנסיה לא באה בחשבון מבחינתו. האיש שעבר לפני לסטר בקליארי, נאפולי, פיורנטינה, ולנסיה, אתלטיקו מדריד, צ'לסי, שוב ולנסיה, פארמה, יובנטוס, רומא, אינטר, מונאקו ואפילו נבחרת יוון איתה חווה את המבוכה הגדולה ביותר עם הפסד לאיי פארו, משתוקק להמשיך לנדוד ברחבי אירופה ולעבוד. זה הצורך הפסיכולוגי שלו, ואי אפשר להתווכח עם כך – כל אחד צריך לבחור את הדרך שמתאימה לו. אבל כאשר עושים זאת, הסיפור של לסטר הופך תודעתית עם הזמן לנקודה אחת נוצצת ברצף של בינוניות, ולכן נתפסת כמקרית.
שתי הבחירות הראשונות של ראניירי אחרי שעזב את השועלים היו בעייתיות במיוחד אם בוחנים את סיכויי ההצלחה. תחילה הוא נדד לנאנט, מועדון פאר צרפתי לשעבר שעובר מאז 2007 התעללות מצד הבעלים ולדמאר קיטה, אותו שונאים רוב האוהדים שנאה תהומית. הסגנון הזהיר של האיטלקי לא מקובל על היציעים בשום אופן, וזו היתה הפתעה שהוא הצליח לסיים עונה שלמה בה נמנעה נאנט ממאבקי תחתית בזכות פתיחה חיובית – ודורגה במרכז הטבלה.
לאחר מכן הגיעה החזרה ללונדון, שם פולהאם נתנה לו את המושכות על חוזה ארוך טווח, כמחליפו של סלבישה יוקאנוביץ' בנובמבר 2018. המועדון יצא בהצהרה מחייבת לפיה מדובר ב"מינוי חסר סיכון", והאמין באמת ובתמים כי ראניירי מסוגל לחולל נס בסגנון לסטר. בפועל, הכדורגל היה משעמם, התוצאות רק הורעו, וכבר בשלהי פברואר הוחלט להיפרד מהאיטלקי כשסכנת הירידה היתה מוחשית ביותר. פולהאם אף נשרה לליגת המשנה באותה עונה, והקדנציה הקצרצרה של ראניירי היתה כושלת בין היתר כי הסגל לא התאים להשקפת עולמו – הוא נבנה עבור מאמן אחר לגמרי.
אז למה ווטפורד חושבת שגורלה יהיה שונה מזה של פולהאם מודל 2018/19? לשם התחלה, ההנהלה מדברת איטלקית – משפחת פוצו שולטת גם באודינזה, והיא עוקבת מקרוב מאוד אחרי המתרחש בארץ המגף. שם היו לראניירי שתי קדנציות חיוביות למדי. כאוהד שרוף של רומא, הוא הסכים לחתום בשורותיה לתקופה קצרה על מנת לייצב את הספינה, ובכה יחד עם הקהל ששר את שמו. באוקטובר 2019, הוא הצטרף לסמפדוריה ששקעה מתחת לקו האדום, הציל אותה מירידה, והצעיד אותה למקום התשיעי בעונה שעברה. חילוקי דעות עם הבעלים מאסימו פררו מנעו את חידוש החוזה – ובכל מקרה ראניירי אוהב לנדוד. הוא התמכר לחוויות חדשות וריגושים חדשים.
בקיץ נקשר שמו למספר קבוצות איטלקיות, אך לטענת העיתונאי פבריציו רומאנו המתין ראניירי לאתגר מסוג אחר, והוא הגיע כעת בדמות ווטפורד. לרוע המזל, זה עלול להידרדר במהירות לתקדים פולהאם – לא רק כי הסגל נטול האיזון לא יתאים לראניירי כמו בקרייבן קוטג', אלא גם בגלל שהמועדון כולו סובל באופן תמידי מחוסר יציבות. קצת מוזר, אך לצד ניהול סביר ביותר של אודינזה, מתנהלת ווטפורד באופן מחפיר, מחליפה מאמנים בתדירות מסחררת, ולא ניכרת אסטרטגיה כלשהי אפילו בטווח הבינוני.
מאז ההשתלטות על הצרעות ב-2012, החליפה משפחת פוצו 13 מאמנים, מתוכם 3 היו איטלקים – ג'נפראנקו זולה, ג'וזפה סאנינו ו-וולטר מצארי. אוסקר גרסיה ו-ולאדן איביץ' הגיעו לשם אחרי ההרפתקאות במכבי תל אביב, בעוד יוקאנוביץ' עבד שם דווקא לפני ההגעה לצהובים, ופוטר באופן מפתיע אחרי שהבטיח עליה לפרמיירליג. כעת חווה גורל דומה גם המאמן הספרדי סיסקו גורל דומה, וההתפתחויות בשנה האחרונה מלמדות עד כמה שינויי הכיוון בווטפורד חדים.
איביץ', הבוס הקשוח שהצליח בפאוק סלוניקי ובמכבי תל אביב בזכות המשמעת, הובא בתחילת העונה שעברה במטרה לעלות ליגה. משפחת פוצו היתה אמורה לדעת את יתרונותיו וחסרונותיו, אך התאמתו לחדר ההלבשה התבררה כבעייתית ביותר מהרגע הראשון, והיחסים עם הכוכב הגדול טרוי דיני עלו על שרטון. במקום לגבות את הסרבי, בחר המועדון לפטר אותו כבר בדצמבר על מנת לרצות את החלוץ, ובמקומו הוחתם סיסקו הצעיר והאלמוני.
עד כמה אלמוני? ווטפורד איתרה אותו בגאורגיה, שם רק החל לעבוד בדינאמו טביליסי, והסגולה החשובה ביותר שלו היתה כי היה על הנייר ההיפך המוחלט מאיביץ' – הרבה יותר חופש על המגרש ומחוצה לו, הרבה פחות משמעת. וזה עבד אשתקד בליגת המשנה. הקבוצה התחברה במהירות, וסיסקו הפך לחביב הקהל עם סגנון שובה עין. הקבוצה יצאה לרצף תוצאות פנטסטי בחודשי האביב, והבטיחה עליה בקלות יחסית מהמקום השני. בקיץ, הסגל תוחזק לבקשותיו של הספרדי, אבל כעת – בחלוף 7 משחקים בלבד – הוא נזרק גם כן. לא ניתנה לו הזדמנות להתאקלם בפרמיירליג, והקבוצה אפילו לא מדורגת מתחת לקו האדום. עם שני ניצחונות ותיקו, זו פתיחה נסבלת בהחלט, אבל המומנטום לא היה טוב מספיק עבור משפחת פוצו. היא התרגלה לעשות שינויים.
אז ההנהלה שמכורה להחליף כיוון מינתה מאמן שזז ממקום למקום. קשה להיות אופטימיים, אבל מבחינת האוהדים הנייטרלים יש כאן בעיקר היבטים חיוביים. ראניירי אולי ייכשל, אבל התקשורת הבריטית תקבל את מנת הנוסטלגיה שלה לעונת דילי-דינג דילי-דונג בלסטר, ואישיותו הנעימה תהפוך את מסיבות העיתונאים לאטרקטיביות – לפחות בשבועות הראשונים.
לוח המשחקים יהיה מאתגר במיוחד – בשמונת המחזורים הקרובים פוגשות הצרעות את ליברפול, אברטון, סאות'המפטון, ארסנל, מנצ'סטר יונייטד, לסטר, צ'לסי ומנצ'סטר סיטי. האם הפעמון של ראניירי ימשיך לצלצל גם אחרי הרצף הזה? אתם מוזמנים לנסות להמר.
