"וים יאנסן הוא אחד האנשים הבודדים איתם אפשר לדבר על כדורגל", קבע בזמנו יוהאן קרויף. המאסטרו גם הצהיר לא פעם: "רק וים יאנסן באמת מבין אותי עד הסוף". וזה לא נאמר סתם. ההערכה של קרויף כלפי הבחור הצנום מרוטרדאם היתה עצומה, ובמידה לא מבוטלת דווקא יאנסן סימל יותר מכולם את הרעיון האוטופי של הכדורגל הטוטאלי. כפי שהעיד חברו הקרוב לפיינורד, וים ואן האנחם: "יאנסן יכול היה לשחק בקלות בכל עמדה במגרש, פרט לשוער. הוא היה נמוך מדי כדי לעמוד בין הקורות".
והוא אכן שיחק במגוון תפקידים, אבל במונחים המודרניים את רוב הקריירה בילה יאנסן כקשר אחורי. הוא לא היה הכי מהיר, וגם לא הכי פיזי – כולה 165 סנטימטרים, אולם לא היה שני לו בכל הקשור לראיית משחק. רינוס ישראל, הקפטן שלו בפיינורד, נהנה מאוד לשחק מאחורי כבלם. "וים ראה את השטחים הפנויים, ידע איפה אנחנו עלולים לאבד את הכדור, והיה תמיד במקום הנכון. הוא קרא את המשחק כפי שאיש מלבדו לא היה מסוגל", הוא אמר. ואז, כאשר הכדור היה ברגליו, הוא ידע לשלוח אותו לכתובת הנכונה. "את רוב המסירות הטובות קיבלתי מיאנסן", אמר ואן האנחם.
הכי "לא קרויף"
זה לא אומר שהוא לא אהב לכדרר. איזה הולנדי לא נהנה להשתעשע עם הכדור? אליל ילדותו ונעוריו היה קון מוליין, הקיצוני השמאלי האגדי שכל רוטרדאם היתה מוכנה לנשק את רגליו. הם אפילו גרו באותה שכונה, וכאשר שיחק ברחוב פגש לא פעם וים הקטן את מוליין כשהכוכב היה בדרכו לאימון או למשחק. הוא חלם להיות כמוהו, ובסופו של דבר לא סתם הגשים את השאיפה, אלא אפילו שיחק לצידו במשך שנים, והניף יחד איתו את גביע האלופות ההיסטורי ב-1970. כאשר ניצחה פיינורד סלטיק, בהארכה הדרמטית בגמר בסן סירו, היא היתה הקבוצה ההולנדית הראשונה שזכתה במפעל, וסללה את הדרך לאיאקס של קרויף שבאה אחריה.
המאמן שחתום על ההישג, ארנסט האפל האוסטרי, היה המנטור שהשפיע יותר מכל על יאנסן. "ככל שהכדור נע מהר יותר, כך המשחק מהיר יותר – זה היה המוטו שלו. משחק קבוצתי עוזר לשמור על הכדור, ויש סיכוי נמוך יותר לאבד אותו מאשר בפריצות אישיות. הרבה יותר טוב למסור מאשר ללכת לבד. חוץ מזה, שחקן חייב להכיר במגבלות שלו. אני לא קרויף, ואני מבין זאת היטב", הסביר יאנסן את סגנונו באחד הראיונות הנדירים שהעניק כשחקן.
"לא קרויף" זה אנדרסטייטמנט. הוא היה ההיפך המוחלט ממנו לא רק על המגרש, אלא גם באישיותו. הכוכב הנוצץ של איאקס השתוקק להיות תמיד באור הזרקורים ובמרכז העניינים. גם רוב חבריו לנבחרת הכתומה היו כאלה במידה זו או אחרת. קולו העוצמתי של ואן האנחם נשמע למרחקים, והוא קיבל את כל תשומת הלב במרכז המגרש של פיינורד. לעומתו, יאנסן הקטן בקושי הורגש, וגם לא רצה שידברו איתו. הוא קיבל את הכינוי "וילם השתקן", לא סמך על העיתונאים, החליף בתדירות גבוהה את מספר הטלפון בדירתו כדי שלא יציקו לו. על חייו הפרטיים, הוא לא סיפר לעולם.
לא החמיץ דקה במונדיאל 74
הגישה הזו, בציריף התפקיד האפרורי על הדשא, הביאו לכך שלקח לו זמן לזכות להערכה אמיתית. עד 1974, לא היה לו מקום קבוע בסגל הנבחרת, ורק רינוס מיכלס שקיבל את המושכות לקראת המונדיאל במערב גרמניה שינה זאת. יאנסן נסע לטורניר אחרי שזכה באליפות הולנד רביעית בקריירה, וגם בגביע אופ"א – והיא בשיא כושרו. הזזתו של ארי האן מהקישור להגנה פינתה עבורו את המשבצת במרכז המגרש, בין ואן האנחם ליוהאן נייסקנס, והוא לא החמיץ דקה בשבעת המשחקים שנכנסו לפנתיאון. בגמר מול המארחת, הוא ביצע את הטעות הגורלית כאשר הכשיל את ברנד הולצנביין ברחבה ואיפשר לגרמנים להתחיל את הקאמבק, אבל זה לא הרס את תרומתו הכללית שהיתה כבירה.
הוא היה אחד המנהיגים גם במונדיאל 1978, וזה בלט אפילו יותר כי המאמן הנערץ האפל הדריך אז את הנבחרת. רב גוניותו של יאנסן באה לידי ביטוי כאשר הוסט להגנה בשני המשחקים האחרונים של הטורניר – המפגש הגורלי מול איטליה שהיה מעשית חצי גמר, והגמר מול ארגנטינה. בקרב האיתנים מול המארחת בבואנוס איירס, בחר האפל להחליף אותו לקראת הסיום, כאשר הכתומים היו בפיגור – והם אמנם הישוו וכמעט ניצחו כאשר רוב רנסנברינק בעט לעמוד, אבל ספגו פעמיים בהארכה.
כדור שלג לתוך העין
האכזבה היתה גדולה, ואלה היו ימים לא פשוטים עבור יאנסן גם בפיינורד, שם הסתכסך מאוד עם המאמן ואצלב ייז'ק. ההנהלה גיבתה את הצ'כי, והכוכב בחר לעזוב בטריקת דלת באמצע עונת 1979/80. "יותר מדי אנשים טועים לגביי, וחושבים שאין לי דעה כי אני שותק. ובכן, אני עקשן מאוד, ואין מבחינתי שום דבר חזרה למועדון הזה", הוא הצהיר. במשחקו האחרון, הובסה פיינורד 4:0 על ידי השכנה הקטנה אקסלסיור, ויאנסן – שהוחלף וירד לחדר ההלבשה – סירב אפילו להיפרד מהאוהדים. "תחסכו ממני את הבולשיט, זה לא מרגש", הוא אמר – ונסע לארצות הברית כדי לשחק עם קרויף בוושינגטון.
שם, מעבר לאוקיאנוס, התהדקה החברות בין השניים עוד יותר, וכך הגה קרויף את הרעיון ההזוי והמטורף להלביש את הסמל האולטימטיבי של פיינורד במדים של איאקס. כאשר הוצע לו, עוד בהיותו שחקן, ליועץ למאמן ליאו ביינהאקר, הוא הסכים בתנאי אחד – רק אם יחתימו את יאנסן. הקשר נתן את הסכמתו, ובדצמבר 1980, תשעה חודשים בלבד אחרי שעזב את איצטדיון דה קייפ, הוא חזר אליו להופעת בכורה בקבוצתו החדשה. ההלם התקשורתי היה מוחלט, ברוטרדאם הגדירו אותו כבוגד, אבל שום דבר לא הכין את וים לקבלת הפנים הקרה והקשה שהמתינה לו.
עוד לפני שריקת הפתיחה, כאשר עלו השחקנים לחימום בתנאים חורפיים וקפואים במיוחד – בום! – פגע פתאום כדור שלג גדול מאוד בעינו של יאנסן. נער בן 14 שזרק אותו הפך באותו רגע לגיבור היציעים, ולא הביע חרטה מעולם. הקשר סבל מכאבים, וראייתו טושטשה, אבל הוא החליט לשחק בכל זאת. כאשר ראו חבריו לשעבר בפיינורד את מצבו, הם סימנו אותו כטרף, ביצעו עבירות גסות לקול תשואות הקהל, ובדקה ה-18 כבר ירד יאנסן לחדר ההלבשה. "לא הערכתי נכון את עוצמת השנאה של אוהדי רוטרדאם לאיאקס", הוא הודה, אולם לא היה בכוונתו לוותר עד שהמשימה הושלמה.
ידע לפשט את המשחק ואת המסר
בעונה שלאחר מכן, 1981/82, עם שובו של קרויף עצמו למגרש באמסטרדם, דהרה הקבוצה לאליפות קלילה עם כדורגל ראוותני במיוחד, בעוד פיינורד שקעה במרכז הטבלה. היה זה התואר האחרון של יאנסן, והוא תלה את הנעליים בגיל 35. פרנק רייקארד, מרקו ואן באסטן וצעירים נוספים נהנו ללמוד לצד צמד הגאונים הוותיקים. אחד מהם, החלוץ וים קיפט, סיפר: "היה לי מזל גדול לשחק לצידם בתחילת הקריירה. קרויף היה מופלא, אבל גם יאנסן היה מדהים. הוא היה אדם נעים הליכות, הפך למנטור שלנו על המגרש, נתן המון עצות, והדבר הכי מיוחד אצלו היה היכולת לשחק בפשטות".
"לשחק כדורגל זה פשוט, אבל לשחק כדורגל פשוט זה הכי קשה שיש" – זוהי אחת האמירות המפורסמות ביותר של קרויף. יש הטוענים שהוא "גנב" אותו מיאנסן. "וילם השתקן" מעולם לא רצה שיצטטו אותו, אך בשיחות פרטיות סיפק המון אבחנות מרתקות ומדויקות – כך מספרים אלה שהיו ברי מזל לדבר איתו בקביעות. היכולת לפשט את המשחק ואת המסרים הפכה אותו למאמן נהדר, ואת התעודות הוא קיבל עוד בהיותו שחקן. אחרי פרישתו מהדשא, הפך יאנסן מיידית למאמן נוער, כי בכך הוא ראה את ייעודו ואת שליחותו.
והוא עשה זאת בפיינורד, אליה חזר תוך הפרת ההבטחה הפומבית. כי אי אפשר להתווכח עם הלב, והאהבה למועדונו לא נהרסה גם בגלל ריבים קשים ומיותרים, וגם כדור שלג מהיציע לא ריסק אותה. גם את רוב שנותיו כמאמן תרם יאנסן לקבוצה הגדולה של רוטרדאם, וגם כאן הוא העדיף לעשות את זה מאחורי הקלעים. בתחילת שנות ה-90' נכפה עליו תפקיד המאמן הראשי כאשר המועדון נקלע למשבר כלכלי עוצמתי, והוא ביצע עבודת שיקום מזהירה, החזיר את פיינורד לצמרת וזכה פעמיים ברציפות בגביע. כאשר היתה אפשרות לזוז הצידה למשרת המנהל הספורטיבי לטובת ואן האנחם, הוא עשה זאת בשמחה, וחברו המיתולוגי לקישור היה חתום על האליפות ב-1993 – אבל הם שוב עשו את זה ביחד.
אגדה גם בסלטיק
והוא נערץ גם בגלזגו. באופן אירוני למדי, דווקא האיש שמנע מסלטיק זכיה בגביע האלופות הפך ליקיר אוהדיה בעונת 1997/98. מינויו למאמן התקבל בספקנות רבה מאוד, והקבוצה היתה אז במצב קטסטרופלי – רוב הכוכבים עזבו, וריינג'רס היתה בטוחה שתקבע שיא עם אליפות עשירית ברציפות. ההולנדי הצליח לייצב את הכל, ייעץ למועדון להחתים את הנריק לארסון מפיינורד, וקטע את הרצף של היריבה העירונית כנגד כל הסיכויים. מיד לאחר מכן, הוא עזב כי לא הסתדר עם ההנהלה, אבל החלוץ השבדי שלו הפך לאגדה, וכך גם הוא עצמו. עונה אחת הספיקה כדי להיות אחד המאמנים האהובים בהיסטוריה של סלטיק.
זה גם היה התפקיד האחרון שלו כמאמן ראשי, כי טיפוח הנוער הרחק מהמצלמות היה אטרקטיבי יותר מבחינתו. יאנסן העיד שהוא נהנה יותר לצפות במשחקים של צעירים מאשר בקבוצה הראשונה של פיינורד, והאקדמיה הפכה לביתו השני. גם כאשר החלו להופיע סימנים של דמנציה בעשור האחרון, הוא המשיך לייעץ למאמני הילדים של פיינורד, כל עוד היה מסוגל. אתמול הלך וים יאנסן לעולמו בגיל 75, ואיפשהו שם למעלה ממתין לו קרויף שהתגעגע לשיחות עם האיש היחיד שהבין אותו באמת.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק
