יש משחקי כדורגל שמגדירים תודעה לאומית, הרבה מעבר לספורט עצמו. לעם הקולומביאני יש שניים כאלה, ופרדי רינקון הוא הגיבור הראשי בשניהם. הוא לא היה "סתם" שחקן נהדר וחלק מנבחרת פנומנלית שהציתה את הדמיון של אוהדים ברחבי תבל בשנות ה-90'. הוא היה סמל לאומי לכל דבר – האיש שהביא אושר טהור לכל בית במדינה, והשפיע על המדינה עד כדי כך שגם הצעירים, שכלל לא נולדו בתקופה המדוברת, הרגישו כאילו חוו את הרגעים האלה בעצמם. כי הסיפורים עליהם עוברים מדור לדור, וקולומביה לא תהיה אותה קולומביה ללא השערים של הקולוסוס מבואנבנטורה.
המשחק המכונן הראשון התקיים ב-19 ביוני 1990, בסן סירו של מילאנו. קולומביה, שהעפילה לגביע העולם לראשונה מזה 28 שנה, היתה זקוקה לתיקו מול מערב גרמניה על מנת להמשיך לשמינית הגמר. הנבחרת האטרקטיבית של המאמן פרנסיסקו מטוראנה ניצחה את איחוד האמירויות במשחקה הראשון, אבל הפסידה ליוגוסלביה, וידעה שהפסד נוסף עלול לשלוח אותה הביתה, בעוד נקודה הבטיחה כי תהיה אחת הנבחרות עם המאזן הטוב יותר במקום השלישי.
"כל אחד זוכר איפה הוא היה כשרינקון הבקיע"
מטוראנה אף פעם לא שיחק על תיקו. זה לא היה באופי של רופא השיניים שחולל מהפכה מדהימה ושינה את קולומביה מנבחרת אפורה ושפופה ולחבורה שמחה שהציגה כדורגל טכני עוצר נשימה והאמינה בכוחותיה לנצח כל יריב. אז גם נגד הגרמנים היא רצתה להשיג נצחון, ובמשך רוב שלבי המשחק בהחלט היתה עדיפה. ואולם, השער לא הגיע, ובדקה ה-88 שבר פייר ליטברסקי את הלבבות כאשר הכניע את רנה היגיטה וקבע 0:1. "זה לא מגיע לנו! זה לא מגיע לנו!", צרח השדר הקולומביאני, ואפשר היה לשמוע את הדמעות בקולו.
שתי דקות בתוך זמן הפציעות, הוא כבר לא בכה, כי רינקון סיים מבצע קבוצתי יוצא דופן – אחד הטובים בתולדות המונדיאל – עם בעיטה לרשת בין רגליו של השוער הגרמני בודו אילגנר. קרלוס ולדראמה, הפליימייקר המיתולוגי עם רעמת השיער הבלונדינית, שיחרר אותו באגף הימני במסירה גאונית, ובשניה שלאחר מכן עברו בראשו של רינקון שתי אפשרויות. הוא יכול היה לבעוט לפינה הקרובה, או אולי להעביר כדור רוחב. בזמן שחשב, זה כבר לא היה רלוונטי, ונותר רק לנסות להטעות את אילנגר ולקבוע 1:1.
את הצעקה שלו שמעו עד דרום אמריקה, והתמונה ממשיכה ללוות את האנשים עד היום. "כל אחד זוכר בדיוק איפה הוא היה כאשר רינקון הבקיע את השער", כתבה לוסי ליבררוס, עיתונאית אל פאיס. המדינה היתה אז בתקופה איומה בשל מאבק אלים בין ברוני הסמים נגד הממשל. פיגועי תופת היו שגרתיים, פוליטיקאים ושוטרים נרצחו על בסיס קבוע, ואזרחים רבים חיו בפחד תמידי. רק הכדורגל נתן סיבות לחייך, וכולם השתוקקו להצלחה במונדיאל. רינקון, בעזרתו האדיבה של ולדראמה, השיג את ההצלחה הזו. בכך הוא קנה את עולמו.
בעירו כינו אותו פלה
בדיעבד, מעטים זוכרים שרינקון לא היה צפוי להיות שם. הוא לא היה חלק מהסגל במוקדמות הטורניר, כולל במשחקים מול ישראל, כי מטוראנה סבר שהוא ביישן מדי. רק לקראת הטיסה לאיטליה, בזכות השערים הרבים שהבקיע בליגה, בחר המאמן להמר עליו כי סבר שחסר לו סקורר – ורינקון היה אמור לנסות לפתור את הבעיה מעמדתו כקשר התקפי. ואולם, הוא היה חלש במשחק מול יוגוסבליה, הוחלף במהלך המחצית השניה, והעיתונאים שליוו את המשלחת האמינו שלא יהיה בהרכב מול הגרמנים. הם טעו – והשאר היסטוריה. בגיל 23, הוא כבר לא היה הביישן.
בעצם, הוא מעולם לא היה. פרדי היה הצעיר ביותר מבין שבעה אחים (פלוס אחות אחת) במשפחת רינקון, ולפיכך נדרש להיות חצוף ולהיאבק על מקומו. האח הרביעי, רפאל, היה הכדורגלן המוכשר ביותר בשכונה כולה, ופרדי ראה בו מודל לחיקוי – היחיד שהיה לו אי פעם. אחרי שהתקבל לבית הספר בעצמו, ועבר פרץ גדילה בגיל 15 שהפך אותו מנער נמוך וצנום לאתלט עוצמתי שהתנשא ל-188 סנטימטרים, הוא כבר לא רצה להידמות לאף אחד, גם כשכינו אותו "פלה". "רציתי רק להיות פרדי רינקון", הוא הצהיר.
רפאל נטש את המשחק בשלב מוקדם מאוד והלך לעבוד בנמל כדי להתפרנס, אבל פרדי סירב לשמוע לעצות ההורים והאחים הגדולים שדרשו ממנו לנסות להתקבל לאוניברסיטה. הוא ראה את עצמו רק בכדורגל וחלם בגדול – המטרה הראשונה היתה להשתתף כבר במונדיאל ב-1986. זה התברר כמוגזם, מה גם שהנבחרת כלל לא העפילה לשם, אבל בגיל 23 זמנו הגיע. בתחילת 1990 הוא אף עזב את סנטה פה הצנועה לטובת אמריקה קאלי, הבקיע שערים מרהיבים בתדירות גבוהה, ואחרי גביע העולם היה אחד האנשים האהובים ביותר במדינה, גם מחוץ לכדורגל. ההילה הזו התחזקה עוד יותר אחרי המשחק המכונן השני.
הכי חשוב בחמישיה בבואנוס איירס
היה זה ב-5 בספטמבר 1993 באיצטדיון מונומנטאל בואנוס איירס, במחזור הנעילה במוקדמות המונדיאל בארצות הברית. מטוראנה, שחזר זה עתה לקדנציה שניה בנבחרת, עשה שוב עבודה מזהירה, וקולומביה הקדימה את ארגנטינה בנקודה בזכות נצחון ביתי 1:2 שבועות קודם לכן. לפיכך, היא היתה זקוקה לנקודה בלבד מול האלביסלסטה באותו ערב על מנת לסיים בפסגה ולהעפיל אוטומטית, אבל מטוראנה – כאמור – מעולם לא ידע ולא רצה לשחק על תיקו. הוא הלך כהרגלו על כל הקופה.
השחצנות הארגנטינאית רק הגבירה את המוטיבציה של הקולומביאנים. דייגו מראדונה, שלא היה בסגל, התנבא באופן חד משמעי: "אנחנו תמיד היינו למעלה, וקולומביה תמיד היתה למטה". ואז, הוא ישב ביציע הכבוד וצפה בתבוסה הקשה ביותר שספגה הנבחרת מאז ומעולם. החבורה בצהוב פשוט פירקה אותה לגורמים עם 0:5 שנכנס לספרי הזהב עוד לפני שריקת הסיום.
הדקות הראשונות היו דווקא בשליטת המארחת, אבל לקראת סיום המחצית הראשונה הרגיש ולדראמה נוח הרבה יותר, ובדקה ה-41 הוא סיפק עוד מסירה גאונית לרינקון. הקולוסוס דהר עם רגליו הארוכות, התגבר על בלם, חלף גם על פניו של השוער סרחיו גויקוצ'אה, גילגל את הכדור פנימה – והחגיגה הגדולה יצאה לדרך.
בדקה ה-50, היה זה תורו של רינקון לבשל בכדור עומק יוצא מהכלל לעברו של נער הזהב החדש של הכדורגל הקולומביאני, פאוסטינו אספרייה, שקבע 0:2. מההלם הזה ארגנטינה התקשתה לצאת, והשלישי הגיע בדקה ה-74. באופן טבעי, היה זה רינקון שהשלים צמד, כאשר הגיע בתזמון מושלם לכדור הרוחב של ליאונל אלבארס. 0:3 לקולומביה – והוא היה מעורב בכל שלושת השערים. לא יכולה היתה להיות תרומה גדולה יותר לערב ההיסטורי הזה, ורינקון אף דאג להיות הראשון שבירך את כובשי שני השערים האחרונים. אספרייה חטף כדור להגנה והקפיץ את ה-0:4 – ורינקון ירד על ברכיו כדי לחבק אותו. אדולפו "הרכבת" ולנסיה שם את החמישי בדקה ה-85 – ורינקון חיבק גם אותו. וכל האומה הקולומביאנית רצתה לחבק את רינקון.
קורבן לגזענות בריאל מדריד?
"כולם רצו להחתים אותי אחרי המשחק הזה", סיפר בדיעבד הקולוסוס, ששיחק אז בפלמייראס. בוקה ג'וניורס הגישה לו הצעה ממש אחרי שהביס את ארגנטינה, אבל המועדון הברזילאי סירב למכור אותו ליריבה הישירה, והשאיפות שלו כבר היו באירופה בכל מקרה. הן התממשו ב-1994, אבל בניגוד ל-1993 היתה זו שנה איומה מבחינתו של רינקון.
במרץ נרצח אחיו ארמנדו ביריות ליד ביתו, ככל הנראה בגלל שהפריע למישהו במסגרת עבודתו בחברה ממשלתית – הפשע הזה לא פוענח לעולם. ביולי נרצח גם אנדרס אסקובר, בלם הנבחרת וחברו הטוב של רינקון, אחרי שחזר למולדתו בתום הדחה סנסציונית בשלב הבתים בגביע העולם. קולומביה הגיעה לטורניר על תקן הסוס השחור כאשר פלה טען שהיא הפייבוריטית לזכות, וזה נגמר בטרגדיה ספורטיבית – ואז בטרגדיה גדולה עוד יותר. הגרסה המקובלת היא כי אסקובר שילם בחייו על השער העצמי שכבש בהפסד לארצות הברית, עליו שמו אנשי המאפיה יותר מדי כסף בהימורים.
זה היה הרקע להגעתו של רינקון בהשאלה לנאפולי, והעונה שלו בליגה האיטלקית היתה טובה, אך לא מצוינת. פלמייראס שמחה אז למכור אותו לריאל מדריד בקיץ 1995, והוא הפך לקולומביאני הראשון שלבש את מדי המועדון המלכותי, אך זו היתה הרפתקה קצרה. כפי שמטוראנה, היגיטה, ולדראמה ואלבארס נכשלו קודם לכן בוויאדוליד, לא מיצה רינקון עשירית מהפוטנציאל בסנטיאגו ברנבאו. הוא עזב בטונים צורמים כאשר הנשיא לורנסו סאנס דרש להיפטר ממנו, וטען כי סבל מיחס גזעני מההנהלה וגם חלק מהאוהדים, ואף נפל קורבן למחנאות קשה בחדר ההלבשה.
אלוף גם בברזיל
לו היה מצליח יותר באיטליה ובספרד, סביר כי היה מוגדר כאחד הכוכבים הגדולים של שנות ה-90' בעולם כולו. היה לו שילוב אדיר של עוצמה ומהירות עם שליטה עדינה בכדור וראיית משחק נפלאה – ובנוסף להיותו סקורר בחסד שיודע להתעלות ברגעים החשובים. זה לא קרה, רינקון חזר לברזיל, וכך נשאר בעיקר אגדה דרום אמריקאית. אוהדי קורינתיאנס העריצו אותו בזכות שתי זכיות באליפות ב-1998 ו-1999, ובשנת 2000 אף חגגה זכיה באליפות העולם לקבוצות על חשבונה של ריאל מדריד – היה זה רגע מתוק של נקמה עבור הקולוסוס.
הסיום בנבחרת היה עצוב, כי מטוראנה הודיע לו על סיום דרכו ב-2001 כאשר חזר לקדנציה שלישית, והשניים לא דיברו מאז. אחרי שתלה את הנעליים, הסתבך רינקון בקשרים לכאורה עם ברוני הסמים, אך טען לחפותו ונותר דמות אהודה ונערצת מאוד ברחבי המדינה. זה לא יכול היה להיות אחרת.
כל קולומביה הזדעזעה ב-2013, כאשר הכוכב נפצע בתאונת דרכים, אבל אז לא נשקפה סכנה ממשית לחייו. השבוע, בתאונה קשה עוד יותר, הוא כבר לא שרד – והמדינה נכנסה לאבל עמוק. היא לא רק נפרדת מכדורגלן גדול ואהוב. היא מבכה חלק מההיסטוריה שלה, ואת הימים שעברו ואינם עוד. רינקון הוא אייקון, ומותו הטרגי בגיל 55 בלבד רק מעצים זאת.
עקבו אחרי יוכין בפייסבוק
מה דעתך על הכתבה?