ב-1938 לא הייתה מלחמה. כלומר – עוד לא. אדולף היטלר אמנם לא הסתיר את כוונותיו להשיג "מרחב מחייה" עבור הגזע הארי, אך ארצות הברית עוד עסקה בשלה ובריטניה הייתה בטוחה שהאנשלוס, סיפוח אוסטריה וכן חבל הסודטים בצ'כוסלובקיה, ירסנו את שאיפות המלחמה של הנאצים – בעוד שבפועל הם רק הגבירו את תאבונם.
חוקי נירנברג כבר היו שרירים וקיימים באותם ימים, אבל ליל הבדולח עדיין לא התרחש – קל וחומר כל זוועות המלחמה, מבורות ההריגה ועד למחנות ההשמדה. צירוף המילים "פיתרון" ו"סופי" עוד לא קיבל את המשמעות המצמררת שנוספה לו אחרי ועידת ואנזה, כמה שנים מאוחר יותר.
במילים אחרות: ב-1938 אדולף היטלר עוד לא היה שם שייזכר לדיראון עולם בתולדות העמים, אלא בסך הכול רודן, שיש שחשבו אותו למוקיון, בעל שיגעון גדלות, אובססיה להגדלת הכוח והשקעה ב"תקציב הביטחון" ומדיניות חוץ תוקפנית. במילים אחרות: קצת כמו מנהיג אירופי אחר, בן זמננו, שבינתיים מבקש רק לספח חבלי ארץ מהמדינות השכנות כדי להשיב למולדתו שטחים שלכאורה נגזלו ממנה – אללי, כמה שהרטוריקה דומה, גם אם המעשים בשטח עדיין רחוקים במדרג הזוועות.
לא התבלבלתם במדור, אנחנו עוסקים בספורט. בעיקר בספורט כביטוי של נורמליזציה, של יחסים בין עמים שלעיתים הם יריבים על המגרש, אבל עצם גידור היריבות בתוך המסגרת הספורטיבית, בשדה המשחק ולא בשדה הקרב, הוא שמקדם את השלום.
עם הדוגמאות אפשר להפליג בין דפי ההיסטוריה עד ליוון העתיקה, ועם כל הכבוד לכמה חריגים כמו "מלחמת הכדורגל" המפורסמת במרכז אמריקה, הרי שלרוב ספורט הוא ביטוי של שלום, או לפחות מדד שלו: ההתקרבות הבין-גושית בין ארה"ב לסין התבטאה לראשונה בטורניר פינג פונג (שהונצח בסרט "פורסט גאמפ"), פרפורי הגסיסה של המלחמה הקרה (או שמא מוטב לומר בימינו "המלחמה הקרה הראשונה" קצת כמו לבנון והאינתיפאדה) עברו דרך החרמות ההדדיות על האולימפיאדות במוסקבה ובלוס אנג'לס – וכולנו תקווה שהמונדיאל הקרוב, זה שיאפשר לראשונה לישראלים להיכנס לקטאר תחת דרכון כחול-לבן, יהיה סנונית ראשונה עם אחת מהניציות שבמדינות המפרץ.
בחזרה ל-1938: כחלק מהרצון להפגין ידידות, התקיימו שני משחקי ראווה בין נבחרות אנגליה וגרמניה. במשחק הראשון, שהתקיים בברלין, הונחו שחקני הנבחרת האנגלית לכבד את המארחים בהצדעה פשיסטית במועל יד, בעוד התזמורת מנגנת את "דויטשלנד דויטשלנד אובר אלס" (גרמניה, גרמניה מעל הכול, מילות ההמנון הגרמני ששונו מאז). הביטו בתמונה: שחקני הנבחרת האנגלית עומדים ומצדיעים למי שבתוך זמן קצר יהפוך לדמות המתועבת ביותר בהיסטוריה.
גם המשחק בלונדון זימן כמה מראות שבפרספקטיבה היסטורית נראים מטורפים, הבולט שבהם הוא הנפת דגל צלב הקרס מעל אצטדיון ווייט הארט ליין (המגרש הביתי הישן של טוטנהאם, קבוצה שידועה דווקא כקבוצה "היהודית" של אנגליה).
פוטין אינו היטלר, אבל ב-1938, ימי הסכם מינכן שנועד "להציל את השלום באירופה" אם לצטט מפיו של נוויל צ'מברלין, ראש ממשלת בריטניה, גם היטלר עדיין לא היה היטלר.
ובכל זאת, 84 שנים אחרי, נדמה שהעולם למד משהו. החיבוק שהוענק בשעתו להיטלר ולגרמניה הנאצית בניסיון למנוע מלחמה, הפך לסנקציות נגד רוסיה של פוטין – כדי להפסיק מלחמה. הדחה של קבוצות, נבחרות ואפילו ספורטאים רוסיים ממפעלי הספורט המרכזיים והשעיה מגופים כמו אופ"א, פיפ"א והוועד האולימפי, מרמזים שהפעם לא תהיה "הנחת נורמליזציה" לתוקפנים.
האומנם? לכאורה הופק הלקח ההיסטורי, אבל למעשה – אנגליה שהתרפסה בפני היטלר והפקירה את צ'כוסלובקיה, נטלה את נשקה ביום פקודה – והתייצבה לצד פולין ובהמשך הצליחה להחזיק מעמד עד להצטרפות האמריקאית למלחמה, שעם כל הכבוד לשרידותו המופלאה של הצבא האדום, הייתה האקט שהכריע אותה לבסוף.
לעומתה, המערב של 2022, זה שמיהר להרחיק את הרוסים מאירועי הספורט החשובים, הבהיר מיד כי לא ישלח חיילים להילחם על אדמת אוקראינה, כדי להפסיק את מה שהולך ומתברר אט אט כטבח. במילים אחרות, מתעורר חשש סביר מאוד שכל סנקציה "חריפה" שמוטלת על רוסיה, מהזירה הכלכלית ועד לספורטיבית, מתפרשת אצל התוקף כאור ירוק להמשיך (רק השבוע התבשרנו על כך שארה"ב לא אוכפת סנקציות נגד חברתו של פוטין, מחשש שמא הוא יעצבן "באמת"). במילים אחרות: הספורט נשאר סימבולי בלבד – ב-1938 הוא היה עלה של זית, ב-2022 הוא לא יותר מעלה תאנה.
מה דעתך על הכתבה?