מסועי המזוודות בשדה התעופה הקטן בטיראנה הביאו איתם בשורה שכמעט ולא הולמת את גמר האירוע שזכה לכינוי "האינטרטוטו החדש". חוץ ממסוע אחד, בכולם הסתובבו מזוודות מטיסות צ'רטר שהגיעו ישירות משדה התעופה ברומא. אוהדי רומא הגיעו לתמוך בקבוצה שלהם לא רק מאיטליה, אלא מכל פינה אפשרית.
דמות אחת כזו הוא אור ראובן. חמוש בצעיף וחולצה של פרנצ'סקו טוטי הוא עלה יחד איתי על הטיסה מתל אביב לאתונה. השומר בביקורת הגבולות ביוון מיהר לשאול אותנו אם גם אנחנו בדרך לגמר הקונפרנס ליג. בשעות שלפני המשחק, פגשתי שוב את אור יחד עם שני חברים, מרקו ואלעד. לכל אחד מהם סיפורים על חוויות ממשחקי עבר בהם הם היו ועל המפגשים האקראיים שלהם עם אוהדים אחרים. סיפור על מעמד כזה עדיין לא היה להם.
31 שנים רומא לא הייתה בגמר אירופי. בשנים האחרונות היא עוד הספיקה להגיע לחצאי גמר בליגת האלופות והליגה האירופית, אבל לא הצלחה להגיע למשחק על התואר. יותר מאשר הקונפרנס ליג היא הבמה הנכונה עבורה, גמר בטיראנה היה אפילו מושלם עבורה. המרחק הקצר בין הערים ואוכלוסייה שלא מדברת אנגלית, אבל מתקשרת מעולה באיטלקית – לאוהדי רומא לא הייתה אפשרות לבקש יותר מזה.
צריך להגיד שרומא, מעבר להיעדרות הארוכה שלה מגמרים, נאבקה פה גם באחד מהרצפים הארוכים של הכדורגל האיטלקי. בשנות ה-90, גביע אופ"א היה המפעל של האיטלקיות, כולל רצף של 10 מתוך 11 גמרים עם לפחות קבוצה אחת מארץ המגף. ב-1999 פארמה זכתה אחרי ניצחון על מארסיי בגמר ומאז המסך ירד. מלבד העפלות של יובנטוס, מילאן ואינטר לגמר ליגת האלופות, הכדורגל האיטלקי התייחס כמעט בזלזול למפעלים המשניים. רק ב-2020 אינטר שברה בצורת של 21 שנה ללא קבוצה איטלקית בגמר הליגה האירופי. פתאום לרומא היה על מה לשחק, ודווקא במפעל שסבל מיחסי ציבור רעים.
בעוד שאוהדי פיינורד טפטפו לאיטם לעבר אזור ייעודי סמוך לכיכר המרכזית של העיר, אוהדי רומא שטפו את הפארק הצמוד לאצטדיון המארח. על פי הערכות, כ-50 אלף אוהדי רומא הגיעו לאלבניה. רובם לא יזכו לראות את הקבוצה שלהם מגובה הדשא, פשוט כי האצטדיון שנבחר, ארנה קומבטארה, מכיל רק 21 אלף מקומות. אלו שלא התמזל מזלם נשארו בפארק להקרנה משותפת של המשחק.
לאורך היום, כשאוהדי פיינורד ורומא נתקלו אלו באלו, הם שאלו לא מעט שאלות על הדרך שהם עברו עד לאירוע הזה. לשני הצדדים הייתה הפתעה משותפת מזה שם היריבה שלהם התחילה את דרכה בטורניר השלישי בחשיבותו באירופה ולא נשרה בדרך. רומא יצאה לדרך בסוף חודש אוגוסט, כשפגשה בשלב הפלייאוף את טרבזונספור וטוני וואקמה. פיינורד התחילה כמעט חודש לפני, עם מסע שנפתח בתיקו מביך מול דריטה מקוסובו וכלל בדרך גם שני משחקים מול מכבי חיפה בשלב הבתים.
ההתרגשות בטיראנה הורגשה היטב. אלבניה היא לא מדינה שמורגלת באירוח של אירועים מהסוג הזה, אפילו לא צנועים יותר כמו אליפות אירופה לנערים. מחוץ לאצטדיון עמדו ספסרים כשהשוטרים משקיפים עליהם חסרי מעש. "אתה לא מפחד שהשוטרים יתפסו אותך?", שאלתי את אחד מהם והוא ענה בחיוך "הם היו עושים אותו דבר אם היו להם כרטיסים". המחיר של כרטיס יד שנייה האמיר למאות אירו לכרטיס, סכום השווה למשכורת של שלושה חודשים. ספסר שהסתדר עם מכירת כרטיסים למשפחה שלמה, יכול היה לצאת לפנסיה מוקדמת השנה.
בתוך האצטדיון האווירה הייתה מחשמלת. האוהדים שרו והיתרון ביציעי רומא הורגש, למרות שבאופן רשמי, היא היא הקבוצה האורחת כאן. הם גם לא יפחדו לאבד את הביתיות או להיענש בסגירת יציע במשחקים הבאים, אחרי שהקהל הרומאי נופף בגאווה באבוקות. גם הקהל של פיינורד הגיע חמוש בפירוטכניקה. באופן מעניין, גם לאחר שהאבוקות נזרקו אל כר הדשא, אף שוטר לא עלה ליציע כדי לשלוף אוהדים החוצה בפראות.
שחקן אחד קיבל תשומת לב מיוחדת מכיוון הקהל של רומא, או ליתר דיוק החלק המקומי של אוהדי רומא ביציע. זה לא היה אחד הכוכבים הגדולים, אלא מראש קומבולה. הבלם נולד באיטליה להורים אלבנים ושיחק במדי כל הנבחרות האלבניות, מגיל נערים ועד לנבחרת הבוגרת. אם לרומא הייתה תמיכת הקהל עוד לפני המשחק, הרי ששחקן כזה מחזק את הקשר עוד יותר.
על הקווים התרוצץ ז'וזה מוריניו הלוך וחזור. הפורטוגלי כבר בן 59, אבל העונות האחרונות שלו לא היו מציאה גדולה. אם זה הקאמבק לצ'לסי, התקופה שלו במנצ'סטר יונייטד והגיחה המוזרה שלו לטוטנהאם. אפילו העונה הזו לא עברה לו חלק ומי זוכר בכלל שבעונה הזו הוא פגש את בודה גלימט ארבע פעמים, ניצחה אותה רק פעם אחת ואפילו ספג ממנה שישייה. עדיין למוריניו הייתה הזדמנות לחקוק את שמו בספרי ההיסטוריה במקום שכבר שנים אף אחד לא היה יכול לעשות זאת מסיבות טכניות. לפני ביטול בגביע המחזיקות היו רק שני מאמנים שזכו בכל אחד משלושת התארים הבכירים של אירופה, אודו לאטק וג'ובאני טרפאטוני. עם הזכייה ההיסטורית שלו בקונפרנס ליג, בזכות ניצחון 0:1 על פיינורד, מוריניו מצטרף לרשימה הזו כאילו מוכיח לעצמו ולעולם שהוא עדיין המיוחד.
אם נחזור אל העבר, באינטרטוטו הישן לא הייתה זוכה אחת בתחילת הדרך. זה היה מפעל שמספר הגמרים בו גדל עם השנים מ-2 ל-11 והעיקר היה כרטיס לגביע אופ"א באותה עונה. רק מאוחר יותר אופ"א הייתה מחלקת גביע בטקס צנוע לקבוצה שהגיעה הכי רחוק במפעל החשוב יותר, אבל אף אחד לא באמת זוכר מה היה שם או מי זכה.
בסיום המשחק, המצלמה עברה אל מאחורי הקלעים וצילמה לראשונה בהיסטוריה חריטה של זוכה על גבי הגביע החדש. הכול התנהל בדיוק לפי כללי הטקס – ההנפה, החגיגות של אחרי המשחק. אוהדי רומא נשארו ביציעים דקות ארוכות, כמעט שעה שלמה אחרי ההנפה, כשהם ממשיכים לשיר ולחגוג, קוראים לשחקנים ומתרגשים. החגיגות נמשכו גם אל הפארק הצמוד ואל רובע הבלוקו הצמוד לאצטדיון.
הקונפרנס ליג, מה שהתחיל בתור מפעל שוליים להיפסטרים וחובבי כדורגל איזוטרי, קיבל תנופה משמעותית בערב אחד בטיראנה. בבית ישבו הערב שחקני לסטר, מארסיי ואולי אפילו אלו של טוטנהאם, שהודחה במפתיע בשלב הבתים. התמונות של שחקני רומא חוגגים אולי צבטה להם מעט בלב עם הבנה שכנראה מדובר פה במפעל אירופי של ממש.
רומא ופיינורד יעלו בעונה הבאה לליגה של "הגדולים", כששתיהן ישחקו בשלב הבתים של הליגה האירופית. את המקום שלהן יתפסו שמות אחרים וקבוצות אחרות מבינות עכשיו טיפה יותר טוב עד כמה האירוע הזה משמעותי. ברוכים הבאים למקום שבו הכדורגל קורה באמת.
מה דעתך על הכתבה?