ההופעות הראשונות של סמואל אטו בליגת האלופות היו במדי ריאל מדריד. עונת 1999/00. הוא היה בן 18 ונכנס שלוש פעמים כמחליף בשלב הבתים. פורמלית, הוא היה שותף לזכייה השמינית של הבלאנקוס במפעל האירופי הבכיר, למרות שבזמן הגמר של 2000, החלוץ כבר היה שחקן מאיורקה. 22 שנה לאחר מכן, ריאל שבה לסטאד דה פראנס וזכתה בתואר בפעם ה-14. הפעם, אטו חזה במתרחש מאצטדיון טרנר בבאר שבע, לשם הגיע במסגרת פעילות "כוכב בסלון" של מותג הבירה היינקן.
אנחנו פוגשים אותו בבוקר המשחק. הוא כבר בן 41, אבל לא רואים את זה עליו. יש סביבו הילה ששמורה לגדולים ביותר, לשחקנים שהם מעבר לכוכבי כדורגל, הם שגרירים של מדינה ושל יבשת שלמה. הוא נכנס לחדר ואפשר לחוש באזז באוויר. מחוץ לקבלה במלון "הילטון" מחכים מעריצים לבושים במדי נבחרת קמרון ובחולצות של ברצלונה, מחכים לתמונה או סתם להיות לרגע במחיצתו של הכוכב הנערץ. בראיון הוא מדבר על העבר, אבל בעיקר נדלק כשהוא מספר על תפקידו החדש כנשיא נבחרת קמרון ועל עתיד הכדורגל האפריקאי.
איך מרגיש שחקן בבוקר גמר ליגת האלופות?
"אני לא יכול לדבר בשם אחרים, כי כל אחד חווה את הסיטואציה ואת הלחץ בדרך שלו. אני הייתי רגוע, כי זה יום מיוחד, שצריך ליהנות ממנו. זהו רגע שמבין כל הכדורגלנים, העולם כולו נושא עיניים אליך. בשבילי עצם ההשתתפות בגמר הייתה הישג".
הכל התחיל מבחינתך בריאל מדריד, אבל היית שחקן צעיר ולא שיחקת הרבה. איך הייתה בכל זאת החוויה להיות חלק מהמועדון הזה?
"הייתי צעיר, אז הייתי מלא תקוות להגיע לקבוצה הבוגרת, וכשאתה מגיע לשם אתה קולט שזה קשה. אבל אתה רוצה להילחם על המקום שלך".
מה אתה חושב על ריאל מדריד הנוכחית, במיוחד על העונה של קארים בנזמה?
"הוא לא רק נמצא בעונה מצוינת, קארים כבר 10 עונות משחק ברמה שלא תיאמן. אפילו כשרונאלדו היה בריאל מדריד, קארים שיחק ברמה מדהימה. לפעמים כשאתה שומע אנשים מדברים על בנזמה, זה נשמע כאילו גילו אותו היום. אבל לא, הוא בכושר הזה כבר כמה עונות".
אטו עבר ב-2004 לברצלונה והיה חלק משתי העונות המופלאות תחת פרנק רייקארד ב-2006 ותחת פפ גווארדיולה שלוש שנים מאוחר יותר. אחר כך, פינה את מקומו לזלאטן איברהימוביץ', תפס את מקומו באינטר וזכה שוב בליגת האלופות תחת ז'וזה מוריניו.
היית חלק משתי קבוצות גדולות בברצלונה, אחת עם רונאלדיניו ואחת עם מסי. אתה יכול להשוות ביניהן?
"אי אפשר להשוות, כי זו הייתה אותה ברצלונה. כשמסי הגיע, הוא מצא אותנו שם וחיזק את הקבוצה אפילו יותר – זו האמת. אבל ברצלונה כבר הייתה ונשארה חזקה, כשאני הגעתי היה שם את רונאלדיניו ואחר כך ליאו בא והרים את הרמה, אבל זו הייתה אותה הקבוצה".
איזה מאמן השפיע עליך הכי הרבה?
"לואיס אראגונס, שינוח על משכבו בשלום".
ואם אבקש ממך לבחור בין מוריניו לגווארדיולה?
"אלה שני מאמנים מאוד שונים".
מערכת היחסים בינך לבין גווארדיולה לא הסתיימה יפה.
"לא דיברנו כבר הרבה זמן, אבל כשאנחנו נפגשים, אנחנו משוחחים. אני לא חושב שיש איזושהי בעיה, אני ראיתי את משחק הכדורגל בדרך משלי, אבל בעיקר ראיתי את החיים בדרך שלי, כי כדורגל הוא חלק קטן ויפה מהחיים והוא בית ספר יפה לחיים. אני חושב ש-16 שנים אחר כך, היום כשאני כבר לא שחקן ומסתכל על הדברים מנקודת המבט של נשיא התאחדות, זה שונה לגמרי".
ספר קצת על התפקיד שלך כנשיא ההתאחדות הקמרונית.
"אם לתאר זאת בפשטות, התפקיד שלי הוא לנהל את הכדורגל בקמרון. כדי להסביר את זה בפירוט יידרשו לי שעתיים".
רוב השחקנים עוברים ממשחק לאימון או ניהול מקצועי, אבל לא לנשיאות בהתאחדות. איך המעבר הזה?
"זו גאווה גדולה, כי אין הרבה שחקני עבר שהמשיכו מכר הדשא לתפקיד שכזה. אבל זה יפה, פוליטי, אבל בו זמנית גם נותן תקווה, כי במקרה שלי אני רואה איפה הכדורגל במדינה שלי היה ואיפה הוא היום אחרי חמישה חודשים. אני יכול רק להודות לכל העוזרים שלי ולכל אנשי ההתאחדות. אני יודע שאני נוקשה איתם, אבל הם רואים שהגישה שלי מביאה תוצאות. מבחינתי זו הדרך שאנחנו צריכים ללכת בה, כי אנחנו שם כדי לשרת 27 מיליון תושבים. זה לא קל, כי לכל אחד יש דעה איך צריך לנהל. ההחלטות מתקבלות לטובת הקבוצות, ואני מאוד גאה בעבודה שעשינו עד כה".
עליתם למונדיאל בצורה הכי דרמטית שיכולה להיות והוגרלתם לבית קשה, עם ברזיל, שוויץ וסרביה.
"ההעפלה הייתה קשה, אבל באפריקה יש הכי הרבה פדרציות מכל היבשות בעולם ויש לנו רק חמישה מקומות במונדיאל. בעיניי זה מעט מאוד, כי אנחנו קונפדרציה עם קולות רבים. נצטרך לקחת את זה בחשבון בבחירות הבאות (לנשיאות פיפ"א), כי יש כאן חוסר איזון שאנחנו באפריקה צריכים לעשות איתו משהו. אנחנו רואים שנבחרות כמו מצרים, אלג'יריה וחוף השנהב לא הצליחו לעלות למונדיאל, למרות שהן בין הנבחרות האיכותיות ביותר ביבשת שלנו. אז בתור נשיא ההתאחדות הקמרונית אני גאה, אבל במקביל רואה חסר צדק בכך שהקונפדרציה עם הכי הרבה התאחדויות בעולם מקבלת רק חמישה כרטיסים למונדיאל, בעוד שקונפדרציות עם מחצית מכמות הנבחרות שיש אצלנו – מקבלות יותר. זה נושא שצריך להעלות על השולחן כדי למצוא איזון טוב יותר.
"בכל הנוגע לכדורגל, אגיד שבתור נשיא, המונדיאל הזה לא יהיה כמו אלה שהייתי בהם כשחקן – ולא הצלחנו. כמו כל נבחרת שתשחק בטורניר, אנחנו חולמים לזכות במונדיאל. אולי אחרים יחשבו שהשתגעתי, אבל צריך משוגעים כדי לשנות את העולם. אני לא חושב את עצמי יותר טוב מאף אחד, אבל גם לא פחות טוב. כפי שאמרתי למאמן הנבחרת: השחקנים צריכים לבוא בידיעה שאנחנו מצפים מהם לשחק את כל שבעת המשחקים, עד ה-18 בדצמבר. זו המשימה שלהם. מה שיקרה במהלך הטורניר, יקרה. אבל הגישה שלנו במונדיאל הזה תהיה שונה לעומת קודמיו".
איך אתה רואה את ההתפתחות של הכדורגלן האפריקאי לעומת הימים שלך כשחקן: יש שינוי? ואיך אתה רואה את העתיד?
"אני יכול רק לדבר על קמרון. אצלנו אני רואה ענף שתפסתי את המושכות שלו לפני ארבעה חודשים כשהוא היה כמעט בשפל, והצלחתי להפיח בו תקווה בתקופה הקצרה הזו. אני שואף לרמה מאוד מקצועית, אבל בשביל זה צריך להיות נוקשים. לפעמים קורה שהניהול הופך להיות 'חברי'. כולם חברים שלי, אבל כל אחד צריך לעשות את התפקיד שלו כמו שצריך, כי מה שאנחנו רוצים זה שהכדורגל שלנו יהיה כפי שראינו אותו בחודשים האחרונים. זה אומר אצטדיונים מלאים, קבוצות שמשחקות טוב ומשלמות לשחקנים בזמן ונותנות להם תחושת ביטחון, וקהל שמלא תקווה ממה שהוא רואה. לקראת העונה באה, אדרוש שלכל מועדון יהיה משרד עם מינימום של עובדים. אלה דברים שאנחנו רוצים להנחיל לאט לאט, ובתום ארבע השנים שלי בתפקיד הקהל יראה שצעדנו בדרך מוצלחת".
מה דעתך על הכתבה?