את אחד הרגעים הכי חשובים בחייו, אולי המכונן ביותר, רשם גארת' בייל בקייב במאי 2018. המספרת המטריפה לרשתה של ליברפול בגמר ליגת האלופות הגדירה במידה לא מבוטלת את מורשתו בריאל מדריד. הוא השלים צמד, הניף את הגביע בפעם הרביעית והיה צריך לעזוב את המועדון אז כפי שהתכוון, עד שההתפטרות המפתיעה של זינדין זידאן שינתה את הכל. מיד אחרי החגיגה בבירת אוקראינה נפתח המונדיאל על אדמת רוסיה, והדיקטטור ולדימיר פוטין קרן כאשר הזמין את האוהדים ברחבי העולם לחוות את האירוע במדינתו.
זה היה רק לפני ארבע שנים, אבל מרגיש רחוק ודי סוריאליסטי לנוכח המציאות העכשווית. הענקת הטורניר החשוב בתבל לרודן צמא דם לא הייתה מתרחשת כעת, והאסוציאציות עם קייב שונות לגמרי בימים אלה – ממש לא מדובר במספרת של בייל. המלחמה הזו התחילה רק בסוף פברואר ושלשום צוינו 100 ימים לניהולה, אבל העולם כבר התעייף ממנה. היא ירדה מהכותרות הראשיות, ונשמעת עבור רבים כמו רעש רקע מעצבן אשר צריך להשלים איתו, כי אין ברירה אחרת. "פוטין בונה על האדישות הבינלאומית", נכתב במאמר מערכת ב-CNN. הזוועות על אדמת אוקראינה הפכו לסוג של שגרה.
רק עבור האוקראינים זו ממש לא שגרה. הם מנהלים קרב על חייהם ועל חירות האומה מול אויב אכזר שנחוש לחסל כל מי שמתנגד לפלישה, ושולח עשרות אלפי ילדים שאיבדו את הוריהם לאימוץ ברוסיה. בתנאים כאלה, הכדורגל עשוי היה לשחק תפקיד משני מאוד, אם בכלל. ואכן, עובדה היא כי ההחלטה להעניק לשחקני שחטאר דונייצק ודינמו קייב אישורים מיוחדים לצאת מהמדינה עוררו גם ביקורת ציבורית מסוימת – כי הרי גברים בני 18 עד 60 חייבים להישאר במולדת למקרה ויידרש גיוסם. אלא שהיו אלה קולות מעטים, כי רוב האוקראינים מבינים עד כמה הכדורגל יכול לתרום לאומה מבחינה מורלית, ועד כמה ההעפלה לגביע העולם מסוגל לתת דחיפה מורלית לחיילים בחזית.
השחקנים חשובים מאוד גם כשגרירים. כי אולי באירופה כבר מאסו לגמרי במעקב אחרי ההתפתחויות בשדה הקרב האמיתי, אבל נבחרת הכדורגל מעניקה זווית אחרת ומושכת המון תשומת לב. היו שהגדירו את המשחק בסקוטלנד ביום רביעי כאירוע הספורטיבי החשוב של השנה, והדמעות של הקפטן אולכסנדר זינצ'נקו במסיבת העיתונאים לפניו הדגישו יותר מכל את מצבה של האומה כולה.
הכוכבים בצהוב אינם חיילים, אבל במובן מסוים הם מרגישים כמו לוחמים למען המולדת – הרבה יותר בהשוואה לשחקני נבחרת במצב "רגיל". חלקם אף הביעו בעבר נכונות ללבוש מדי צבא אמיתיים, ואפילו המאמן בן ה-64 אולכסנדר פטראקוב הלך ב-24 בפברואר ללשכת הגיוס בקייב, אבל היום הם מבינים היטב שהתרומה שלהם עוצמתית יותר על המגרש, וזו לא הגזמה. לא לחינם הצטלם הנשיא וולודימיר זלנסקי ביום רביעי בחולצת הנבחרת, והוא יעשה זאת שוב לקראת גמר הפלייאוף נגד ויילס הערב (19:00, ישיר בספורט2).
צריך לראות את התמונות מאוקראינה כדי להבין עד כמה המשחק בגלאזגו היה קריטי עבורם. את החיילים שצוהלים עם קסדות ואפודים אחרי שריקת הסיום. את השדר הבכיר שהתגייס, אבל קיבל יום חופש מהצבא כדי לשדר את ההתמודדות בטלוויזיה. את הפליטים בכל רחבי אירופה נצמדים למרקע ומרגישים גאווה ותקווה. בכל הראיונות עם האוהדים בצהוב-כחול חזר על עצמו המשפט הקבוע: "אנחנו אוקראינה, אנחנו מנצחים בכל החזיתות". האמונה הזו לא יודעת גבול והיא מצעידה אותם להישגים מפוארים מול האויב בשדה הקרב. בכדורגל, הם כבר ניצחו את סקוטלנד, ועשו את זה בזכות, בהצגה משכנעת מאוד.
גם הדרך הזו חשובה. אנדריי שבצ'נקו, הכוכב הגדול בתולדות אוקראינה והמאמן שסיים את תפקידו אחרי יורו 2020, הצהיר לקראת המשחק מול הסקוטים: "השחקנים האלה כבר ניצחו. עצם ההשתתפות היא ניצחון". הכוכבים ראו את האירוע אחרת לגמרי, כי הם השתוקקו לנצח באמת. פרשנים אוקראינים טענו לאחרונה כי פטראקוב מתאים יותר משבצ'נקו לנבחרת הזו, הן בזכות רוח הלחימה והן כי הוא מכיר את כל החניכים היטב אחרי יותר מעשור כמאמן הנבחרות הצעירות בגילים שונים. הוא הרבה פחות מפורסם, ואפילו במולדתו לא כולם הכירו את שמו כאשר מונה בהתחלה באופן זמני, אבל הוא טקטיקן בחסד שיודע לנצל את התכונות החזקות של השחקנים. ההכנה לקראת המפגש בגלאזגו הייתה מדוקדקת ומצוינת, כפי שאפשר היה לראות על הדשא. כעת, הכנה דומה תהיה גם לקרב מול הוולשים.
הניצחון חשוב לא רק כדי לשחק בגביע העולם, אלא על מנת לחזק עוד יותר את האמונה. כאן זה לא אירוויזיון, בו מקבלים את המקום הראשון במתנה מהמצביעים בזכות המצב הפוליטי. פה יש עסק עם יריב שרוצה לנצח אותך. במרץ, כאשר המשחקים נדחו לקיץ, הושמעו באירופה קריאות להעניק לאוקראינה את הכרטיס לגביע העולם בלי פלייאוף. האוקראינים עצמם סירבו בתוקף להצעות המשונות האלה וראו בהם פגיעה בכבוד הלאומי. הם לא צריכים טובות. הם יודעים לדאוג לעצמם, ורוצים לקבל הכל רק בזכות.
מבחינה מורלית, מצב החירום איחד אותם. בעבר, סבלה אוקראינה לעתים קרובות מפלגנות בחדר ההלבשה, בשל הסכסוכים בין כוכבי שחטאר ודינמו קייב – הרי בדרך כלל קרבות הצמרת ביניהן הסתיימו עם מספר רב של כרטיסים צהובים ואדומים. כעת הם מלוכדים ומגובשים מאי פעם, וכל משקעי העבר נשכחו לחלוטין. המחויבות הזו מעניקה להם יתרון ברור בכל מצב, גם במשחקי חוץ מאתגרים.
למעשה, היתרון המנטלי של האוקראינים גדול עוד יותר, כי שחקני היריב מרגישים רגשות אשם מעצם הרצון להדיח אותם. אחרי שרואים את הדמעות של זינצ'נקו, למי יש לב לשבור לו את החלום? סקוטלנד נלחמה עד הסוף המר ואי אפשר לפקפק בנחישותה, אבל עמוק בפנים אפשר היה לחוש שהשחקנים פחות בטוחים בעצמם. זה נבע, בין היתר, גם מהעובדה הפשוטה כי אוקראינה היא נבחרת איכותית יותר.
בנוסף, נבחן במשחקים אלה היבט מסקרן נוסף. בעולם בו העומס הפיזי על כדורגלנים עצום, מספקת נבחרת אוקראינה ניסוי חדשני – כיצד תתפקד הנבחרת אשר שחקניה לא קיימו השנה משחקים תחרותיים כלל?
זה לא תקף לכל הכוכבים, כמובן. זינצ'נקו במנצ'סטר סיטי, אנדריי ירמולנקו בווסטהאם, רומן יארמנצ'וק בבנפיקה, רוסלן מלינובסקי באטאלנטה, ויטלי מיקולנקו באברטון – כל השגרירים האוקראינים בליגות המערביות הגיעו בכושר משחק טוב, וחלקם אפילו די מותשים, אך שישה שחקני הרכב בגלאזגו, וכל המחליפים, השתתפו במשחקי ידידות בלבד מאז תחילת 2022. מצד אחד, ברור שזה עלול לפגוע בחדות ובמוכנות. מצד שני, הם הרבה יותר רעננים בהשוואה ליריבים. איזה שיקול משמעותי יותר?
על סמך ההתמודדות עם סקוטלנד, אפשר לקבוע כי הפסקת הפעילות הארוכה לא הזיקה במיוחד, והכוחות הטריים הועילו מאוד, במיוחד במחצית השניה כאשר האוקראינים דהרו בקלילות להתקפות מתפרצות – וכך גם הבקיעו בסופו של דבר את השער שהבטיח סופית את הניצחון בזמן פציעות כדי לקבוע 1:3. מיכאילו מודריק, הכישרון המבריק של שחטאר שמייצר עניין רב מאוד באירופה, נתן הצגה כאשר נכנס כמחליף – וזה עשוי להיות המתכון גם בקרדיף נגד הוולשים.
יש כאן רק בעיה אחת – הכוכב הגדול של המארחת רענן מאוד אף הוא. בייל, שעזב ביום רביעי רשמית את ריאל מדריד, כמעט ולא ראה דשא השנה, למעט משחקי הנבחרת – והפציץ במרץ צמד מרהיב נגד אוסטריה. האם הוא יהיה זה שיחסל את החלום האוקראיני כדי להצעיד את ויילס למונדיאל הראשון שלה מאז ההעפלה היחידה הקודמת ב-1958?
גם עבור האוקראינים, אגב, היה זה המונדיאל הראשון – היו לדינמו קייב שני נציגים בנבחרת ברית המועצות. בעצם, זה לא לגמרי מדויק, כי שניהם – הקשר המצוין יורי ווינוב ושוער המשנה ולאדימיר ירוחין היו רוסים שנולדו במוסקבה, ועברו לשחק בספינת הדגל של הכדורגל האוקראיני. מי היה מאמין אז שרוסיה תפתח בבוא היום במלחמה אכזרית נגד אוקראינה? בעצם, מי היה מעלה זאת בדעתו ב-2018, כאשר בייל חגג בקייב על ליברפול?
