באופן עקרוני, משחקה של פריז סן ז'רמן נגד אוקזר אתמול (ראשון, 0:5) עניין את ליאו מסי כשלג דאשתקד. הוא גם לא היה מעורב בשערים שכבשו הקטארים מול קבוצת התחתית החביבה ששבה לליגה הצרפתית אחרי היעדרות ארוכה. סביר להניח שמסי לא מכיר את ההיסטוריה שלה ולא רצה לעשות כבוד לגי רו. ובכל זאת, הוא היה על המגרש שבוע לפני פתיחת המונדיאל, למרות שרבים הניחו כי יקבל מנוחה מתבקשת וישתדל להימנע מפציעות. והיו לכך 1,000 סיבות.
העניין כאן פשוט – היה זה משחקו ה-993 של הפרעוש בקריירה, וחישוב לא מורכב מורה כי אם ישלים שבעה משחקים בגביע העולם (ולא ישותף במשחק ההכנה נגד איחוד האמירויות ביום רביעי), הרי שהגמר יהיה משחקו ה-1,000. אנשים התחילו לדבר על כך לפני מספר שבועות כאשר מישהו גילה את הסוגייה, וזה תפס. הסמליות כאן יוצאת דופן וכדורגלנים אהבים מאוד צירופי מקרים מסוג זה. מסי מרגיש שהמספר העגול הזה הוא אות משמיים, והיה אסור בשום אופן לפספס אותו. אם הגמר יהיה רק משחק מספר 999, ייתכן שהוא בכלל לא יהיה.
1,000 משחקים… תחשבו על זה לרגע. הייתה זו קריירה ארוכה ומפוארת, במהלכה זכה מסי בכל תואר אפשרי במדי ברצלונה, אבל בנבחרת זה היה סיפור אחר לגמרי. ההשוואות לדייגו מראדונה היו בהתחלה משעשעות, אחר כך מעצבנות, ובשלב מסוים כבר הפכו לסוג של קללה. האם הוא מסוגל לזכות במדליית זהב גם כשהוא לובש פסי תכלת-לבן? התשובה השלילית לשאלה הזו הגדירה במובן לא מבוטל את חייו. בעודו מצעיד את בארסה לגבהים בלתי נתפסים, הוא נתפס בו בזמן ללוזר חסר תקנה במולדתו.
האם זה היה מוצדק? כל אחד רשאי לשפוט בעצמו. בגמר קופה אמריקה ב-2015, למשל, הינדס מסי בסלאלום נפלא את המהלך שהיה אמור להסתיים בשער ניצחון על צ'ילה. הוא השאיר כדור מושלם לאסקיאל לאבצי, שרק היה צריך להעביר מסירה פשוטה לגונסאלו היגואין שעמד מול הרשת. לאבצי התרשל ונכשל במשימה. האם מסי אשם בכך? לא, אבל הפיאסקו בפנדלים הונח בכל זאת לפתחו, ובחלוף שנה הפסד נוסף לאותה צ'ילה בגמר קופה אמריקה גרם לו להניף דגל לבן ולהודיע על פרישה מהמדים הלאומיים. זה היה יותר מדי.
לו היה שומר על דעתו, גמר המונדיאל ב-2014 היה נותר הזיכרון החזק ביותר מהקריירה הבינלאומית שלו. זה היה כה קרוב וכה מוחשי – זכייה בגביע העולם על אדמת ברזיל, במרקאנה, ימים ספורים אחרי שהמארחת הושפלה וקיבלה שביעייה מגרמניה. זה יכול היה להיות השיא האולטימטיבי, אבל מסי לא היטיב לשחק בגמר ההוא וההזדמנות חמקה בסופו של דבר בהארכה. בשלב מסוים רצה הכוכב שזה יהיה אקורד הסיום שלו במפעל. אחרי האכזבות בקופה אמריקה, הוא לא רצה לחוות פיאסקו נוסף. זה לא קל להגיע לבאר ולא לשתות ממנה – ואז לשמוע את הביקורת הארסית שמופנית אליך.
ההחלטה שונתה במהרה, כמובן, והמונדיאל ברוסיה הוגדר כהזדמנות האחרונה של מסי לעשות את זה. ולא רק שלו – זה היה המונדיאל האחרון של החבר הטוב קון אגוארו, וגם של היגואין, שלא לדבר על חאבייר מסצ'ראנו. התחזית הזו הייתה נכונה לגבי שלושתם, אבל לא עבור מסי. בגיל 35 הוא עדיין כאן, גם אם ההרפתקה ב-2018 דווקא הייתה מתסכלת באופן קיצוני. הוא החמיץ פנדל בתיקו עם איסלנד, הסתפק בשער בודד שהובקע לרשת ניגריה, הובס ללא תנאי על ידי קרואטיה, והודח בצדק רב בשמינית הגמר בידי צרפת.
בהתחשב בציפיות האופטימיות לקראת הטורניר, התוצאה הייתה מדכאת עוד יותר. ארגנטינה הגיעה אז עם המאמן חורחה סמפאולי שנחשב לטקטיקן מעולה שהביא רוח מרעננת לאלביסלסטה אחרי ההצלחה הגדולה עם צ'ילה – כולל הגמר ההוא ב-2015. ברוסיה התברר שהייתה זו אשליה, וסמפאולי דווקא קרס לחלוטין תחת הלחץ, תוך שהוא מאבד לגמרי את ההילה סביבו. הצ'אנס האחרון הזה נזרק לפח, ואוהדים היו מבינים את מסי לו היה פורש פעם נוספת. הפעם הוא בחר להמשיך, כי הוא לא הסכים לקבל סיום מסוג זה.
וזה היה ההימור הגדול מכולם, כי להתאחדות הארגנטינאית לא נשאר אפילו כסף למאמן חדש. אחרי שסמפאולי הועזב, קודם עוזרו ליונל סקאלוני רק כי הוא כבר היה שם, כמעט ללא עלות נוספת. היה זה צעד זמני, והציפיות היו לשם שינוי נמוכות ביותר. לו מישהו היה מספר אז לאוהדים שדווקא סקאלוני יצליח לאחד את השורות, לגבש את הסגנון, להוכיח סמכותיות וכריזמה ולהוביל את הנבחרת לתואר הראשון שלה מאז 1993, הם לא היו מאמינים. אלא שזה מה שקרה, וההישג בקופה אמריקה בקיץ שעבר הוריד קוף גדול מאוד מגבו של מסי.
הקופה אמריקה ב-2021 היה טורניר די מוזר שהוזז ברגע האחרון לברזיל, ונערך ללא קהל בצל מגפת הקורונה. שחקנים איימו להחרים אותו ובאופן כללי הוא היה שנוי מאוד במחלוקת, וזאת בלשון המעטה. ובכל זאת, לארגנטינה לא היה אכפת כאשר היא זכתה במדליות הזהב. הבצורת בת 28 השנים נשלחה לדפי ההיסטוריה, הקפטן הוותיק כבר לא היה הלוזר, וחבריו הקדישו את הניצחון המרגש לו ספציפית.
כעת הם רוצים לתרגם את זה לזכייה בגביע העולם. גם הטורניר הזה יהיה מוזר. בחורף, באמצע העונה, תחת מחאה גדולה מאוד נגד המארחת הבעייתית ממגוון סיבות. זה מונדיאל מושחת ורקוב, אבל גם הפעם למסי לא ממש אכפת מהנסיבות. את הכסף הקטארי הוא מקבל בכיף בפריז, ושיקולים מוסריים לא משחקים אצלו תפקיד. הוא רוצה רק לזכות ולהשאיר את כל תסכולי העבר מאחור.
המומנטום חיובי, לזכייה בקופה יש משמעות פסיכולוגית עצומה, וסקאלוני הוא שותף מצוין לדרך.
בלי אגוארו, בלי מסצ'ראנו, בלי כל החברים שהיו איתו בתחילת הקריירה – הוא מרוכז כבר שנה וחצי במטרה אחת בלבד. אחרי המעבר מברצלונה לפריז, לא היה לו אכפת מקבוצתו הנוכחית, גם אם כושר טוב במדיה בהחלט עוזר ומסייע. זה המצב כיום – היכולת של מסי בסן ז'רמן בתחילת העונה יציב וטוב, והוא ינוצל כדי לנסות ולהגשים את החלום הגדול.
אם זה יקרה, אפשר יהיה לפרוש בראש שקט בגיל 35. אבל מה הסיכוי שזה יקרה? חוסר הוודאות והלחץ הגדול גורמים לחפש סמליות בכל מקום, ולכן גם ההשתתפות במפגש מול אוקזר הייתה חשובה. מסי גם לא נפצע בו. הכול מוכן מבחינתו לחודש שעשוי לקבוע את מורשתו.
מה דעתך על הכתבה?