בעוד ימים מעטים יחלו משחקי גביע העולם בכדורגל, וכתמיד זוהי חגיגה שאין שנייה לה. זו גם ההזדמנות להציג את מי שהייתה ההתקפה הטובה ביותר בהיסטוריה של המונדיאל, זו שכללה את חמשת חלוציה של נבחרת ברזיל ב- 1958.
למעשה, עלה אז בידי ברזיל למצוא כוכב-על בכל אחת מעמדות ההתקפה: גארינצ'ה, דידי, וואווה, פלה ומריו זגאלו. המערך כלל שני קיצונים, שני קשרים וחלוץ מרכזי. זה היה כדורגל התקפי במלוא מובן המילה, שהעניק לברזיל, לראשונה, את גביע העולם. למרבה הצער השתנו הדברים בהמשך. נבחרות (כמו קבוצות) מזמן לא משחקות עם חמישה חלוצים טבעיים, אלא מעדיפות הגנות צפופות וקישור מעובה, הבאים כמובן על חשבון כח המחץ, שהוא זה המכריע את גורל המשחקים.
ב- 1958 גילה עולם הכדורגל את הקיצוני הימני הגדול של ברזיל, גארינצ'ה. יכולת הכדרור שלו הייתה פנומנלית, והיא התבססה על הטעיות גוף שהביכו פעם אחר פעם את המגנים האומללים. למשחקי גביע העולם שנערכו בשבדיה הגיע גארינצ'ה במלוא כוחו, ומיד לכד את עיני הצופים באיצטדיונים, שצפו בתכסיסיו בהתלהבות מלווה במחיאות כפיים סוערות. באותה אליפות עולם קיבע גארינצ'ה את מעמדו כקיצוני הימני הטוב בתבל.
בעמדת הקשר הימני שיחק דידי, שאף הוא עשה בכדור כרצונו. דידי הנהיג באומנות את חבריו להתקפה, הכשיר עבורם את הקרקע כדי שיגיעו לעמדות הבקעה נוחות. דידי סיפר שהתייחס לכדור בעדינות, ובעט בו בצורה מושלמת ולא בפראות, כדי לא להשאיר עליו שריטה העלולה לפגום בצורתו.
החלוץ המרכזי של הנבחרת היה וואווה. וואווה נולד להבקיע, וחוש התמצאותו ברחבת ה- 16 היה נדיר והכביד עד מאד על בלמי היריב, שנכנעו לו פעם אחר פעם. ב- 20 משחקיו בנבחרת הבקיע 15 שערים.
הקשר השמאלי בנבחרת היה פלה. אמנם הוא לא הוצב בהרכבה של ברזיל במשחקיה הראשונים, אך משקיבל את ההזדמנות שלו, הדהים את העולם. פלה היה רק בן 17 וחצי, ובכל זאת שיחק נפלא. במשחק הגמר בשטוקהולם מול נבחרת שבדיה, שהסתיים בתוצאה 2:5, כבש שני שערים שסייעו לנבחרתו להניף את הגביע הנכסף.
פלה נחשב בעיני רבים מאוד לשחקן הגדול מאז ומעולם, ואני שותף לדעה זו. שליטתו בכדור ברגליו, ואף בנגיחותיו, היו לשם דבר בכל פינה בתבל. פלה היה למכונת שערים קטלנית, ואפילו אנחנו בישראל ראינו אותו משחק כאן פעם אחת, ב- 1961, כאשר קבוצתו סנטוס ניצחה 1:3 באצטדיון רמת גן קבוצה מעורבת של הפועל פתח-תקווה ומכבי תל-אביב. פלה הבקיע את אחד מהשערים.
הקיצוני השמאלי, מריו זגאלו, היה, כחבריו האחרים, שחקן מושלם, ועד היום אני סבור שלא קם קיצוני שמאלי ברמתו. הכדור היה עבד לרגליו, שלא לדבר על הבנתו את המשחק. הוא הראשון שזכה בגביע העולם, הן כשחקן והן כמאמן. ב- 1970 הדריך את נבחרת ברזיל במונדיאל 1970 במקסיקו. בגמר שנערך באיצטדיון האצטקה שבמקסיקו סיטי, היא גברה 1:4 על נבחרת איטליה.
המעניין הוא שבמשחקי 1962 בצ'ילה, שוב הציבה ברזיל ממש את אותה התקפה מרשימה, אך פציעתו של פלה במהלך הטורניר סיימה שם את חלקו, ואת מקומו תפס אמרילדו, שכונה "פלה הלבן". בגמר בסנטיאגו ניצחה ברזיל את צ'כוסלובקיה 1:3. אמרילדו הבקיע את השער הראשון לזכות נבחרתו בדקה ה- 17.
לברזיל היו גם בשנים שלאחר מכן חלוצים גדולים, כפי שראינו,למשל, בזכייתה במונדיאל 1970, שוב בהנהגתו של פלה, כשלצידו ז'אירזיניו, טוסטאו וריבלינו. אבל ההתקפה המרהיבה שהציגה נבחרתה ב- 1958, היא הקסם הבלתי נשכח בהתגלמותו. לא פלא שאז גם למדנו לאהוב כל כך את הכדורגל של ברזיל.
