הקלישאה אומרת שהערב (ראשון) העולם יבלום את מרוץ החיים שלו, ולמשך חודש ימים תהיה האנושות מרוכזת בסימום הנעים והתקופתי הזה של אותה חגיגה אוניברסלית גדולה, "הגביע העולמי", כפי שכינו אותו בעולם הישן, או 'מונדיאל', כפי שהוא מוכר יותר מאז תחילת שנות ה-80. אומרים שבימים בהם האנושות מתכנסת למקום אחד כדי להכריע מי הכי טוב בכדורגל, גם התותחים שותקים, ולרגע עוברת בכולנו אותו אשליה כוזבת של סולידריות אוניברסלית, אחוות עמים ואדם, כי הנה, העברתי שקית סוכר לעיתונאי האיראני שישב בשולחן לידי במזנון התקשורת, וקיבלתי ממנו אפילו חיוך, למרות שאין לו כנראה מושג שאני ישראלי.
במהלך המונדיאל הזה, גם התותחים ימשיכו לרעום, אולי אפילו ביתר שאת, כי עבור רוסיה שפלשה לאוקראינה, וסולקה מכל המסגרות הספורטיביות, כולל קטאר, זו תהיה הזדמנות זהב להעמיק את ההפצצות, ולנקום עוד יותר באוקראינה, שהיא רק השליח במלחמת התרבות שמתפתחת כאן מול המערב.
ללוח שידורי המונדיאל המלא
מבחינת קטאר, המארחת, מדובר בעמדת פתיחה חלשה ומפוקפקת, כמעט כמו זו של החונטה האכזרית ששלטה בבואנוס איירס ב-1978, כשהכנופייה של הגנרל וידלה קיבלה מנשיא פיפ"א ז'ואו האבלנז' הכשר לארח את המשחקים ולהלבין את רצחנותה. הם עמדו שם בתא הכבוד במונומנטל, 500 מטר בסך הכול מבית הכלא המרכזי בעיר הבירה, בו עונו באותם רגעים מתנגדי המשטר. זה היה מונדיאל מאוס עמוס שחיתויות ומכירות, שלא מנע מארגנטינה של מריו קמפס לזכות בגביע. קמפס עצמו שנא את השלטון, ושיחק בגרביים מופשלות כמחאה על המתרחש. וידלה, אם היה יכול, היה הורג גם את קמפס.
נטפליקס יצאה בתזמון מושלם עם הסדרה על השחיתויות בפיפ"א. קטאר הייתה על המוקד. שניים מראשי הקנוניה, הנשיא ספ בלאטר ויד ימינו מישל פלאטיני, יצאו אנשים עשירים מאוד משנים של שימונים והעברת מעטפות, אבל אפילו הם יודעים שטוב שם משמן טוב, ושמם, במיוחד של האליל הצרפתי לשעבר, שרוף לעד.
המערב, זה שאנחנו בתוכו, טובע בצביעותו. הצקצוק נשמע עד הקומות האחרונות במגדלי דוחא, אבל חוץ מביקורות די רפות או מצפון שמנסה למרק עצמו אצל שחקני נבחרת אוסטרליה, מי באמת יוותר על השתתפות בחגיגה הגדולה, או הסתופפות במסיבות העיתונאים לפוטו אופ – בהן אף שחקן ומאמן לא מספק כותרת שווה, אלא אם כן הוא דייגו מראדונה.
בסוף לכולנו יש את אותה חולשה אנושית במבט הזה ממרחק אפס, בשר ודם, בכל האגדות הגדולות, כולל המיתולוגיות ביותר, שלאט לאט יתפוגגו למחוזות השכחה. את מסי ורונאלדו יזכרו יותר, כמו את פלה. אבל יש רבים שכבר היום לא יודעים מי זה פרנץ בקנבאואר או פאולו רוסי. תהיתי עכשיו לגבי הכוכב הגדול של מונדיאל 2002, שחקן עצום באמת בשם רונאלדו. לא כריסטיאנו. היום, במרחק של 20 שנה, כדי לא לטעות בזהותו, חייבים לכנותו 'רונאלדו הברזילאי', כי לאסונו נולדה בשם זהה בדור שאחריו מיתולוגיה פורטוגלית. כזאת היא השכחה. רוב אוהדי הכדורגל שנולדו ב-15 השנים האחרונות לא יודעים מי זה בכלל רונאלדו לואיז נזאריו דה לימה.
בימים הראשונים של יולי 1994 נחתי בשיקגו, לקראת משחק הפתיחה של המונדיאל, בין אלופת העולם גרמניה לבוליביה. בערב הלכתי לבר של מייקל ג'ורדן, והקהל היה מרותק למשחק NBA דרמטי ששודר על מסכי ענק. בעוד המשחק ממשיך להיות משודר, חלקו הקטן של המסך נלקח לטובת מצוד משטרתי של ניידות משטרה אחרי ג'יפ ברונקו לבן – מה שיתפתח לסיפור גדול אפילו יותר מהמונדיאל עצמו – פרשת הרצח הכפול בו היה מעורב כוכב עצום בפני עצמו או ג'יי סימפסון.
אמריקה של 1994, למרות פלה שבא לקוסמוס ניו יורק עשרים שנה קודם לכן, הייתה מדינת כדורגל בחיתולים, אבל האירוע הכי גדול מבחינתם, היה המשחק מול ברזיל, ב-4 ביולי, יום העצמאות שלהם. הם הפסידו בקטנה, בבטו ורומאריו חגגו את פוזת העריסה – אבל היאנקיז בנו מורשת.
המונדיאל הראשון שסיקרתי היה 1994, והאחרון, 2018, ברוסיה. לפני 28 שנים, עדיין כפרח עיתונות, הייתה לי החוצפה הישראלית לנתק את המרכזייה במלון בבוסטון, כדי לחבר את המחשב הנייד שלי למערכת טלפונית קווית שעבדה רק במטבח, ולא בחדר שלי במלון. רבע שעה היה מלון של 200 חדרים מנותק מהעולם בגלל עזות מצח ים תיכונית, שהתקבלה דווקא בסלחנות. רק כששמעתי את אותו רעש מקרקש של קו השידור, ידעתי שניצחתי. הטקסט הגיע הרגע לעורכים שלי בתל אביב.
גנב את ההצגה. המרדף אחרי או ג'יי סימפסון
אם ולדימיר פוטין של לפני ארבע שנים נתן לי את האשליה לחשוב שרוסיה נמצאת עמוק בעיצומה של הומניצזיה של המדינה הרוסית הישנה והלא סימפטית, באה הפלישה לאוקראינה שלימדה אותנו שאנשים בני 70 לא באמת משתנים.
במונדיאל בארה"ב ברזיל זכתה בגביע בפעם הראשונה אחרי "70", ובדרך חזרה הביתה נחתה סמוך לקברו של איירטון סנה שנהרג על המסלול באימולה, והקדישה לו את הכתר. צרפת, בפאריז 98, לעומת הזכייה שלה ביורו 84', חשפה את השינוי הדורי העמוק שעברה המדינה – נבחרת לבנה שהפכה מלבנה לרבת גוונים וגזעים. ב-2002 הפך חוס הידינק ההולנדי לגיבור לאומי בדרום קוריאה, וקיבל אזרחות כבוד על עלייתה של הנבחרת המאחרת לחצי הגמר, תוך שהיא חוגגת את כישלונה של המארחת השנייה יפן. בדרום אפריקה 2010 נשביתי בקסמה של קייפטאון, ראיינתי את פטריק וילם דה קלרק, הנשיא הלבן האחרון, ששיחרר את נלסון מנדלה מ-29 שנות מאסר – ורונאלדו, מספר 1 בעולם, לא היה כריסטיאנו.
לא יודע להגיד אם עלילות פיפ"א בנטפליקס מלמדים על שקיעתה של הזריחה והשיטה הזאת של מונדיאל – אבל 'סיפור קטאר' הוא מכה בבטן לכולנו, מכל הבחינות. החודש הקרוב ישטוף את הקהילה הזאת באדרנלין שוצף שיעטוף את הכאבים והאסונות שהמיט על רבבות בני אדם. כמו שרק ההיסטוריה מלמדת אותנו – זה יהיה עוד מונדיאל בטעם חמוץ מתוק.
