מאת: מיכאל יוכין צילום: gettyimages
אז ריאל מדריד מחכה 12 שנים לגביע האירופי העשירי המיוחל. נו, קטן עליה. לגביע השביעי היא חיכתה 32 שנה, והרצף האומלל הזה תיסכל דורות שלמים של כוכבים במועדון המלכותי.
כידוע, 5 מתוך 9 התארים של לוס בלאנקוס בגביע האלופות הושגו ב-5 העונות הראשונות להקמתו של המפעל, בין 1956 ל-1960. היתה זו קבוצה מופלאה שהונהגה על ידי אלפרדו די סטפאנו, אליו הצטרף ב-1958 פרנץ פושקאש. ניצחון 3:7 על איינטרכט פרנקפורט, קבוצה נהדרת בפני עצמה באותם ימים, בגלאזגו ב-1960 היה ונותר הגבוה ביותר בתולדות הגמרים של גביע האלופות. די סטפאנו הבקיע שלושער, פושקאש הוסיף רביעיה. אלא שאז נגמרה השושלת, ריאל ליקטה גביע אחד נוסף ב-1966, והבצורת הגדולה החלה.
***
האם ועד כמה תקופת היובש ההיא ברת השוואה לבצורת הנוכחית? חייבים לקחת בחשבון כי עד להקמת ליגת האלופות, ואף בשנים הראשונות לקיומו של המפעל במיתוג הנוכחי, השתתפו בו אלופות בלבד. פירוש הדבר הוא שלא בכל עונה ניתנה לריאל אפשרות תיאורטית לזכות בגביע החשוב ביותר מלכתחילה, בעוד בעידן המודרני היא משתתפת מדי שנה בצ'מפיונס ליג. גם אם העונה הספרדית שלה מסתיימת בכשלון (כמו מקום שלישי העונה).
לפיכך, במהלך 32 השנים בין 1966 ל-1998, נטלה ריאל חלק בגביע האלופות 15 פעמים "בלבד". מצד שני, 15 עדיין גדול באופן מוחלט מ-11 הנסיונות הכושלים שלה בליגת האלופות מאז 2002. זאת ועוד, המשימה בשנות גביע האלופות המקורי היתה פשוטה הרבה יותר. מספר המשתתפות היה קטן, מספר המשתתפות האיכותיות קטן עוד יותר. איש לא העלה בדעתו שאפשר לערוך שלב בתים בשיטת ליגה, והתחרות התקיימה בשיטת נוקאאוט. כדי לזכות בגביע, די היה לנצח 5 יריבות, כאשר בסיבובים הראשונים היה סיכוי גבוה לפגוש קבוצה נחותה באופן משמעותי במשחקים לפרוטוקול.
מיאטוביץ' עם הגביע. מי יהיה האיש שיכבוש הפעם? (gettyimages)
העובדה כי בתנאים אלה עלתה ריאל פעם אחת בלבד לגמר, בו הפסידה ב-1981 באופן דרמטי לליברפול, 1:0 משער של אלן קנדי בדקה ה-82 בפארק דה פרנס בפריז, לא פחות ממדהימה. בדיעבד, שמות היריבות שהדיחו את המועדון המפואר נשמעים כמו מדע בדיוני. ראפיד וינה גברה על ריאל בשמינית הגמר בעונת 68/69', סטנדרד ליאז' ניצחה אותה פעמיים כעבור שנה באותו השלב, ברוז' עשתה זאת ב-76/77', גראסהופרס הלכה בעקבותיה בחלוף שנתיים, ספרטק מוסקבה ניצחה 1:3 בברנבאו ברבע הגמר ב-1991. בין לבין נרשמו לא מעט הפסדים לבאיירן מינכן ולמילאן, ממנה ספגה ריאל חמישיה מפורסמת במיוחד בחצי הגמר ב-1989.
***
בקיצור, יש הכרעה. 32 השנים ללא תואר היו משפילות הרבה יותר בהשוואה ל-12 השנים של הרצף הנוכחי. ההמתנה הארוכה הזו הסתיימה כאשר פרדראג מיאטוביץ' הכניע את אנג'לו פרוצי בשער יובנטוס באמסטרדם ארנה. הגברת הזקנה הגיעה אז כפייבוריטית ברורה – היא שלטה ביבשת, והיה זה גמר שלישי ברציפות עבורה. אחרי עונה מתסכלת בליגה הספרדית שהסתיימה במקום השלישי במרחק 11 נקודות מברצלונה בפסגה – ריאל של יופ היינקס השיגה 0:1 שסימל לדעת אנשי המועדון את תחילת העידן החדש. המאמן הגרמני, אגב, לא התאים לתוכניות הגרנדיוזיות, וקיבל כפרס על ההישג הסנסציוני את מכתב הפיטורין.
השאיפה היתה להתחיל שושלת חדשה, וזה אכן נראה חיובי בשנים הראשונות. ריאל הניפה את הגביע השמיני ב-2000 אחרי 0:3 חלק על ולנסיה של הקטור קופר בגמר, וב-2002 הגיע, כאמור, התואר התשיעי. אלא שהנשיא פלורנטינו פרס רצה יותר מדי. פרוייקט הגלאקטיקוס שלו, במסגרתו החתים בכל קיץ כוכב על חדש, התרסק בסופו של דבר לרסיסים. די סטפאנו ופושקאש נותרו לבדם באולימפוס. ריאל של העשור הקודם הפכה עם הזמן לבדיחה העצובה של אירופה.
***
היום בו נגמר החלום והסיוט החל התרחש, באופן אירוני, באיצטדיונה של יובנטוס. פאבל נדבד, במשחק הגדול בקריירה שלו, פירק את לוס בלאנקוס בגומלין בחצי הגמר ב-2003, וגרם בעקיפין לפיטוריו של ויסנטה דל בוסקה, להעזבתו של פרננדו היירו, ולמכירתו של קלוד מקאללה לצ'לסי. ב-2004 הודחה ריאל בידי מונאקו ברבע הגמר, ואז החלה סדרה של 6 כישלונות בשמינית הגמר – נגד יובנטוס, ארסנל, באיירן, רומא, ליברפול וליון. הרצף המדהים הזה הוחלף ב-3 הדחות רצופות בחצי הגמר בעידן ז'וזה מוריניו, נגד ברצלונה, באיירן ודורטמונד.
הקללה הזו הוסרה העונה נגד היריבה הקשה ביותר, באופן המוחץ ביותר שאפשר להעלות על הדעת. קרלו אנצ'לוטי, שועל קרבות ותיק ומנוסה בליגת האלופות, שניצח בין היתר את יובנטוס ללא נדבד המושעה בגמר ב-2003, הסיר אותה. כעת, המשימה היא לא לאפשר לאתלטיקו להיות ליברפול של 1981. או במילים אחרות, ריאל מחפשת את המושיע החדש, את מיאטוביץ' המודרני. כמובן שזה יכול להיות כריסטיאנו רונאלדו, אבל אם תשאלו את האוהדים – מבחינתם שזה יהיה גם דניאל קרבחאל. להם זהות המשיח איננה משנה. רק שיגיע.
מה דעתך על הכתבה?