ההיסטוריה של מכבי ת"א בליגת האלופות החלה בספטמבר 2004, ערב ראש השנה וזה כמובן מחזיר אותי לעבר.
זאת הייתה תקופה שנראית מאוד רחוקה למרות שחלפו רק 11 שנים. הייתי ילד בן 20 שפחות התרגש מהמעמד של ליגת האלופות. באתי כדי להיות שותף למעמד ולחוויה המהנה בלי התרגשות מהרגע ההיסטורי.
במחשבה לאחור אני מרגיש משהו שונה והתרגשות של להיות על כר הדשא עם השחקנים הגדולים של אירופה: איברהימוביץ', קנאברו, דל פיירו, קאן, מיכאל באלאק, סניידר, לוסיו, זה רוברטו, פרינגס,מקאיי ואחרים.
יש הרבה רגעים שאותם אני שומר לעצמי הם רבים וברור לי שהדור הצעיר הנוכחי אינו מכיר כל כך טוב. אוהדי מכבי תל אביב היותר מבוגרים עוצרים אותי ברחוב ומדברים על ליגת האלופות של אז והיום.
במשחק ברמת גן נגד יובנטוס שיחקתי מול המגן השמאלי המפורסם, פסוטו והיה לי משחק מצוין מולו. במחצית השנייה הוא הוחלף על ידי זאמברוטה והייתה אצלי הרגשה של התרוממות רוח לשחק מול כזה שחקן.
זאמברוטה. זכרונות מהעבר (Gettyimages)
התרגשות ענקית הייתה כשעלינו למשחק נגד אייאקס באמסטרדם בארנה עם 50 אלף צופים שכולם נופפו בדגלים לבנים וזה נראה לנו ממש מטורף.
ברור שהאימון המסכם ערב המשחקים הם דברים בלתי נשכחים והלילות הם דברים שאין להם תחליף במעמדים הגדולים ביותר שכדורגלן יכול לחוות במסגרת קבוצתית.
תתפלאו אבל אין לי מהמשחקים בליגת האלופות חולצות של שחקני יובה, אייאקס ובאיירן. בחרתי להשאיר את החולצה בה שיחקתי על הדשא אצלי ואח"כ בחרתי למסור את חולצות המשחק בהם שיחקתי למזכרת לילדים חולים בבתי החולים בהם ביקרנו כדי לעודד ולתת להם אמונה ותקווה.
לירן כהן במינכן. לא התרגש (Gettyimages)
ומה לגבי מכבי של 2015? זו קבוצה יותר כישרונית מהקבוצה שלנו. אני מאמין כי הקבוצה הנוכחית תצליח לעלות לשלב שמינית הצ'מפיונס כי זו חבורה שיודעת לשחק על תוצאה וזה דבר חשוב.
פרט אחרון שאולי חסר היום הוא הזהות. לקבוצה שלי היו שישה שחקנים שגדלו במכבי מגיל שש שחקנים כמו קובי מוסא, אבי סטרול, סאלם אבו סיאם, תמיר כהן ומושיקו מישאלוף שנתנו בכל השנים בהם היינו בקריית שלום את הלב והנשמה, מה שקשה מאוד לקנות בכסף.
מה דעתך על הכתבה?