הנתונים ברורים: מתוך שמונת בתי ליגת האלופות בעונה שעברה, רק שלושה הסתיימו בהפרש של עד שלוש נקודות בין הקבוצה שסיימה שנייה לשלישית. בכל יתר הבתים עמד ההפרש על ארבע נקודות ומעלה.
בשנתיים שלפני כן ארבעה בתים הסתיימו בפער צמוד של שלוש נקודות ומטה. בעונת 2014/15 שישה בתים נסגרו בהפרש של משחק אחד, ובעונה שלפני כן שבעה בתים נחתמו בפער של שלוש נקודות לכל היותר בין שני המקומות הללו.
אף שהנתונים בתום המחזור השישי יכולים להטעות ולסגל לטבלאות הסיום מראה של תחרות צמודה, המגמה ברורה: שלב הבתים של ליגת האלופות הופך למקוטב ולמעייף יותר ויותר. להבדיל ממה שנהוג היה לחשוב פעם, הפערים בין הליגות הגדולות לקטנות מתרחבים, וגם בין המועדונים הגדולים נוצרה שכבה של מועדוני-על שמבטיחים את המקום בשמינית הגמר כבר במחזורים 4-5. לעומת זאת, כמעט כל הקבוצות שמצופות לסיים אחרונות אכן מסיימות שם – בלי קשר אם עוברת עליהן עונה איומה כמו זו של מונאקו, או אם ניצחו 14 מ-15 המשחקים בליגה המקומית כמו איינדהובן.
שכבה של מועדוני-על שמבטיחים את המקום בשמינית הגמר באמצע הדרך (Gettyimages)
למעשה, ההפתעה הגדולה ביותר שיכולה להיווצר בתום שלב הבתים הנוכחי היא עלייה של שחטאר דונייצק על חשבון ליון. גם כן הפתעה. וזה עוד בעונה שבה צסק"א מנצחת את ריאל מדריד, ליברפול מפסידה לכוכב האדום ומנצ'סטר סיטי פותחת עם הפסד ביתי לליון.
הבעיה הזו נוצרה כי הפוליטיקה של אופ"א הלכה בניגוד למגמה העולמית. בזמן שמישל פלאטיני הציע יותר מקומות לנציגות הליגות החלשות, הפך הכדורגל העולמי לזירה של אוליגרכים, מחירי שחקנים מפלצתיים וליגות מקומיות שמוכרעות עוד בחודשי החורף. לפני שנתיים הבינו באופ"א שהקהל והכסף נמצאים במשחקים הגדולים, מה עוד שהמועדונים הגדולים חזרו לאיים בהקמת ליגת-על אירופית שתכלול כמעט אך ורק את האימפריות. בארגון האירופי נבהלו וסידרו כרטיס אוטומטי לשלב הבתים לקבוצות שמסיימות במקום הרביעי באנגליה, בגרמניה, באיטליה ובספרד – על חשבון אלופות מזרח אירופה והמזרח התיכון.
אלא שהסידור החדש עדיין לא עונה על הרצון של הגדולות. בתגובה קבע נשיא פיפ"א, ג'יאני אינפנטינו (ששוקד בימים אלה על האפשרות ליצור מונדיאל למועדונים פעם בארבע שנים), כי קבוצות שיפרשו מליגת האלופות של אופ"א לא יוכלו ליטול חלק בטורניר העולמי. הכוונה הייתה להרתיע את המועדונים. בשורה התחתונה, הקרב בין פיפ"א/אופ"א למועדונים מעולם לא הזכיר יותר את הרקע לפיצול בין פיב"א ליול"ב בכדורסל.
מונדיאל למועדונים? נשיא פיפ"א, ג'יאני אינפנטינו (צילום: AFP)
זה המקום שבו נשאלת השאלה מה טוב יותר לאוהדי הכדורגל. מה היינו רוצים לראות יותר: משחקים בין לגיה ורשה לליברפול, או בין ברצלונה למנצ'סטר יונייטד? האם אתם רוצים בעיקר תחרות כלל-אירופית, עם ייצוג מכל היבשת, או דווקא מפגש אנין טעם בין המועדונים הגדולים? מי שחושב שיורו 24 הנבחרות שהוצג לראשונה ב-2016 היה מוצלח, יעדיף כנראה את האופציה הראשונה. מי שמתגעגע לבתי מוות של הולנד, צרפת וגרמניה, כנראה שהיה שמח להחזיר את הגלגל לאחור.
אבל יכול להיות שיש מוצא, והוא דורש רק חזרה להיסטוריה הלא רחוקה או התבוננות בפלטפורמת הכדורסל המושמצת: צמצום ליגת האלופות ל-16 קבוצות שיתחרו זו בזו בשיטת ליגה או בבתים. סוג של יורוליג. שלוש הראשונות מהליגה האנגלית והספרדית, שתי הראשונות מהליגה הגרמנית והאיטלקית, בנוסף לאלופת צרפת, הולנד ופורטוגל, זוכת הליגה האירופית ושתי קבוצות נוספת שעולות משלב מוקדמות בין קבוצות שכולן נחשבות גדולות ויודחו לליגה האירופית.
במקרה כזה, מי שהיה מרכיב את ליגת האלופות של העונה היו סיטי, יונייטד, טוטנהאם, ברצלונה, ריאל, אתלטיקו, באיירן, שאלקה, יובנטוס, נאפולי, פ.ס.ז', פורטו, פ.ס.וו, מארסיי (כסגנית זוכת הליגה האירופית) ושתי עולות מהמוקדמות. מעבר לכך שאלה פחות או יותר הקבוצות שממילא עולות לשמינית הגמר והיו מתחילות להתגושש זו עם זו כבר בשלב הבתים, היינו נהנים במקביל מחגיגה של ממש בימי חמישי. הערבים חסרי העניין של הליגה האירופית היו כוללים את שחקני ליברפול, דורטמונד, הופנהיים, ולנסיה, אינטר, רומא, בנפיקה, שחטאר ואחרות, שהיו מצטרפות לצ'לסי, ארסנל, סביליה, מילאן ואלה שממילא נמצאות שם. ביום רביעי היינו רואים קרבות שקיבלנו לפני שני עשורים – כשמנצ'סטר יונייטד נאלצה לעבור בית מוקדם שכלל את באיירן מינכן וברצלונה, ובחמישי היינו מקבלים ליגה אירופית עם שחקנים שכולנו מכירים ולא מרגישים שנקלעו לשם בניגוד לרצונם. כמה חבל שבינתיים אנחנו נאלצים להסתפק בשלב בתים חסר תחרותיות ברובו, שרוב מה שיש לו להציע זה פולקלור.
שלב בתים חסר תחרותיות (צילום: Gettyimages)
מה דעתך על הכתבה?